הי אורי... כשנולדה בתי לבי זרם באופן טבעי עם העניין של לגדל אותה בבית, איתי, חשבתי לפחות עד גיל שנה וחצי וגם מצד שני לא הרבה אחרי.
אז יש את האידיאל הזה שאני מאמינה בו - לתת הרבה מגע ויחס קרוב והיענות מהירה לצרכים וכו' יחד עם הצורך שלי לחוות את הביחד וגם לשלוט במה שקורה, ומצד שני מה שקורה בפועל זה הרבה קושי בשבילי, הרבה שעות שהן גם לא זורמות ופחות נוכחות שמחה ואנרגטית מצדי, הרבה מתחים ועצבים.... יש גם כמובן דברים חיוביים.. אבל עזרה כמעט שאין כך שזה מאד אינטנסיבי.
מה אתה חושב על גן בגיל שנה? יש לי קונפליקט בין האידיאל לבין המציאות שאני ממש צריכה יותר זמן חופשי...
תודה...
הי אורית,
שמח שחזרת :-)
אין לי תשובה כללית על הגיל המתאים לילדה ללכת לגן, זה מאוד תלוי במה שקורה בינכן.
אצלנו שני הילדים הלכו לגן מעט לפני גיל שנה. זו היתה הזרימה הנכונה לי לבת זוג שלי ולילדים.
יש לנו חברים קרובים עם ילדים בני 5 שהם עדיין בבית וזה מעולה לכולם.
רוצה לומר שזה מאוד אישי ואין תשובה כללית
נראה לי שכדאי לשים בצד את האידיאל, ובכלל רעיונות שהיו נכונים לפעם, אבל לא מתאימים עכשיו.
מה נכון עכשיו?
מה ייטיב איתך ועם בתך?
מה משמח אותך?
הי
אמנם פורום הורות ולא פורום תינוקות, אבל בכל זאת
הבן שלנו בן חצי שנה -ילד ראשון
מאז שהיה חולה בשפעת הוא התחיל לקום כל שעה וחצי בלילה ונרגע רק שאנחנו מניקים אותו
חשבנו לגמו לאותו אבל אין לנו כוחות נפשיים להתמודד עם הבכי שלו
שנינו עייפים והימים שלנו נהיו הרבה יותר לחוצים.
מה עושים?
שלום לך,
תוכל לספר עוד על הרגלי השינה של הבן שלכם?
איך הוא נרדם? האם הוא ישן בחדר שלו או אתכם?
מלבד הקושי שאתה חש עקב עייפות, האם יש איזו תחושה או רגש שעולה בהקשר השינה?
הוא ישן איתנו בחדר במיטה משלו
הוא נרדם בשבע בערב וישן רצוף עד עשר בלילה אבל אז מתחיל להתעורר כל שעה וחצי
בבוקר הוא חייכן ושמח -אבךל בלילה קצת פחות.
זה יוצר אצלנו עומס ובמשל היום שנינו מותשים וכמובן שזה גורר קטעים של מתיחות ועצבים.
אני רוצה להזכיר לך שעד לפני חצי שני הבן שלך בילה לו ברחם, ישן ומתעורר כרצונו, אוכל כשהוא רעב וחווה מגע 24 שעות ביממה.
השינוי למצב בו הוא ישן לילה שלם ללא בלי להתעורר, בלי לאכול, ובלי לחוות מגע הוא שינוי שיכול לקחת זמן ואם נותנים לו לקרות באופן רך וטבעי , (כמעט) תמיד לוקח זמן.
כך זה היה לנו עם שני הילדים.
יחד עם זה אני זוכר היטב את הקושי הגדול שבא עם ההתעוררויות בלילה, העייפות והמתחים שמתלווים לזה.
אני מציע לך לגשת לבן שלך לפני שאתה הולך לישון, ולהסתכל עליו, להרגיש את האהבה שלך אליו.
ואז להיזכר שכשאתה קם אליו בלילה ומחבק אותו, נותן לו לאכול, אתה נותן לו מתנה גדולה ומשמעותית: מגע שהוא זקוק לו, תחושה שהוא מוגן ובטוח, ידיעה שהצרכים שלו מקבלים מענה.
העייפות שלכם זקוקה למענה ואני יכול להציע לך פשוט לזכור שכרגע בחיים שלך השינה ממוקמת גבוה בסדרי העדיפויות, לנסות לישון ביום אם מתאפשר, ללכת לישון מוקדם ולחלק בינכם את העומס.
אורי
שלום שי,
ביתי בת ה-4 פיתחה בזמן האחרון תכונות שמאוד קשה לי איתם. היא מקניטה ילדים, לא מרשה לגעת בצעצועים שלה, לא מוכנה כמעט אף פעם לוותר וכל הזמן בתחרות של מי יותר... ומי שולט...אני יודעת שזה גם עניין של גיל ובכל זאת לא יודעת איך להגיב לה בסיטואציות כאלה. האם תוכל לתת לי כיוון?
תודה.
שלום טלטל,
בדרך כלל אני עונה בפורום ולא שי... אני מקווה שאוכל לעזור לך
באמת זה מאוד טבעי בגיל הזה, הרצון לבדוק את המקום שלה בעולם
כשהיא בתחרות עם חבר או חברה, מי יותר.. היא כמו שואלת אותך:
אני מיוחדת ומקסימה? הכי בעולם? ככה, כמו שאני עכשיו?
גם הקנטת ילד אחר, מאבקי שליטה, הן דרכים בשבילה להראות את הייחודיות ואולי יותר את העוצמה שלה.
העובדה שהיא במאבק במקום הזה מראה שכנראה בימים אלה היא מרגישה חוסרבייחודיות, בעוצמה, בניפלאות שלה, ולכן היא נאבקת עליהם.
דוקא בתוך הסיטואציה אני מציע לך לא למהר להגיב,
אלא להיזכר בצורך הזה שלה, (ושלך) ולתת לו מקום.
מדבר אליך?
תודה נעמה על גילוי הלב שלך, אני מקווה שאוכל לעזור לך.
אני רוצה לומר לך שאני מרגיש את הכאב שלך
וגם לומר לך שלהיות לחוצים, לעשות טעויות, ולחוות תקופות של ריקנות וחוסר זה חלק מהחוויה של הרבה הורים.
אבל תיזכרי שגם ברגעים הכי מבאסים שלך הבנות המקסימות שלך ממשיכות לבחור בך כאמא שלהן ולאהוב אותך ללא תנאי!
אני גם מרגיש את האהבה שיש לך לבנות שלך ורוצה לומר לך שעצם הרגשות שלך כלפיהן זה נתינה גדולה שלך כאמא. ושהבנות שלך חוות את זה וגם ברגעים האלה הקשים שלך הן מרגישות שיש לך מה לתת להן והן מקבלות.
אני רוצה להציע לך הצעה:
תחשבי על הבנות שלך, תיזכרי במקסימות שלהן ובאהבה שלך אליהן, שלהן אליך. תנוחי בתוך התחושה הזו ותתמסרי לה.
תתמקדי באחת מהן ותחשבי מה היית רוצה לתת לה. זה יכול להיות כל דבר,
מה שמיוחד בזה שזה משהו שכבר יש לך,
אם את מתאמצת לחשוב מה לתת, אז תנוחי תסתכלי שוב בעיניי הילדה שלך תיזכרי שכל מה שהילדה שלך רוצה כבר יש לך.
עכשיו תרפי מהרעיונות של נתינה ואהבה ואיך הורים צריכים להיות .
המבט הזה מלא האהבה של ך אל הבת שלך,
הנתינה המופלאה ביותר שאמא נותנת לבת שלה: פשוט לראות אותה להיות איתה. זו המתנה שלך.
אח"כ אל תשכחי לקחת שאיפה עמוקה ולהכיר במופלאות שלך כאמא.
הי,
אני קצת מתפלאת שלא כ"כ כותבים כאן, ולכן קצת נכנסת על הבהונות מה שנקרא...
שוב שעת לילה בלוזית תופסת את מחשבותיי. אני אנסה מתוך העומס לשלוח יד קטנה, לא כדי שימשו אותה אלא רק כדי לשתף, לגעת אוליבעוד יד קטנה.
אני כל הזמן מרגישה אמא לא מספיק משהו. בקיצור כל הזמן חשה אשמה ופוחדת שגורמת נזק. יש קצת מורכבות ברקע, והעניינים לא קלילים וזורמים אבל אני לא רוצה להתייחס להכל מן הסתם. אני רוצה להתייחס לזה שאין לי אנרגיות לטפל מתוך שימחה וכוחות וכייף בילדתי בת החצי שנה. יש לציין שאני סובלת מאיזושהי בעיה רפואית שמקשה על הרגשתי הטובה ביומיום ומקשה עליי פיסית את הטיפול. על אף זאת בינתיים היא איתי ויש לי עזרה מאמי.
מעבר לזה אמא שלי עשתה בערך הכל (!) כדי שלא אהיה בטוחה שאני ראויה לאהבה ואהיה לעד מבולבלת ולא סגורה על זה שמגיע לי, שאני לא פחות מ, שאני רצויה, שאני שווה.
אני מוצאת את עצמי להפתעתי לא תמיד מצליחה להביע רגש לקטנטונת, ולפעמים מביעה בהתאמצות והגזמה שאינם באים פשוט ונקי מהלב. לפעמים מחקה אמהות אחרות (עצוב..) קורה הרבה שאני בוהה בה מחוסר כוח וכאילו אני לא שם, לא יודעת אם זה יותר ההצפה הרגשית שרק חלק קטן ממנה הצגתי או הכאב הפיסי. אני חושבת שאני לא יודעת איך. איך פשוט לחיות באהבה מאהבה , להעניק ולקבל אהבה. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה כי תמיד חשבתי שאני בדיוק ההיפך. אולי זה צירוף כל הנסיבות שלתוכן נהייתי אמא (זוגיות, בריאות, הגשמה אישית, מצב משפחתי וכו'), דבר אותו רציתי יותר מכל דבר בחיים, הרבה יותר!!! ואולי זה משהו בעניין הזה של האהבה. כאילו כמו שכבר כתבתי פעם שעברה אני לא חשה שהסביבה מבינה או מרעיפה עליי יותר מדי אהבה. והבעיה היא שאני לא יודעת איך להתחיל את התנועה בעצמי כי אני חשה פגועה מנוכרת ובודדה בתוך תוכי וחסרת אמון.
איך אוהבים למרות הכל?
למרות שלא קיבלת את האהבה הזו מספיק, כמעט בכלל בילדותך? ופגעו בך... ולא חיבקו ולא אמרו ולא ראו אותך? אותך!!!!!!!
איך אוהבים עם לב סגור?
איך מעניקים יציבות כשמרגישים מעורערים?....
אנא אל "תשלחו" אותי לטיפול פסיכולוגי אם מישהו מתייחס למכתבי. סתם איזה משפט אמפטי אחד ומעודד יספיק לי כי החיים גדולים מאתנו ובסה"כ כל הזמן מתמודדים וגם אם רוצים וגם אם לא אנחנו בתהליך למידה כל הזמן....ומהבחינה הזו הכל בסדר...(:
יחד עם זאת, אורי, אם שוב יש לך תובנות רלוונטיות כמו בפעם שעברה, אשמח...
לילה טוב
אורית,
רוצה לומר לך שהפתיחות שלך מאוד מרגשת, כמו גם הבקשות הכל כך אמיתיות ומהלב
את מתארת מאוד יפה את המעגל הזה שהוא מסע הצמיחה שלנו כהורים:
את בתור ילדה באת לאמא שלך עם שאלה, בקשה: אני מיוחדת? רצויה? שווה?
שוב ושוב בתור ילדה קיבלת תשובה: לא! ולכן נאלצת לוותר על האפשרות שאת כזו: מיוחדת, מרגשת, רצויה מאוד ושווה.
המפגש עם בתך מציף את מחדש את המקום הזה כי מצד אחד את רוצה לתת לבתך משהו אחר, אבל איך תתני לה אם את בעצמך לא מרגישה שאת כזו?
זה הקסם, זה מה שיפה ומרגש במסע הזה. :
האפשרות לתת לילדה שלך, לתת לה להרגיש שהיא אהובה, המפתח לכך, הוא לרפא את עצמך. את המקומות האלה בהן נפגעת כילדה.
מה שאת רוצה לתת לבת שלך את צריכה לתת לעצמך. זה המפתח לריפוי.
כשאת מרגישה שווה, מיוחדת, מרגשת, רצויה, את נותנת את זה בנדיבות וללא מאמץ לבתך.
אני מציע לך הצעה:
תבדקי את רגשות האשם שעולים לך. מי מדבר אליך שם? אמא שלך? תני לה להגיד מה שיש לה לומר. תרשמי את המשפטים שאת שומעת. תהיי בוטה. תני לקול שלה מקום מלא. ותוציאי הכל על הדף.
קחי נשימה.
עכשיו תראי את עצמך בתור ילדה קטנה. תדמייני שאמא שלך אומרת את המשפטים האלה לילדה הקטנה הזו. ותהיי איתה. עם הילדה. חבקי אותה.
תנשמי. תשהי במקום הזה ואל תמהרי.
תראי כמה זה לא הוגן! כמה זה לא מגיע לילדה הזו הקטנה.
מה כן מגיע לה? מה את רוצה לתת לה? מה את רוצה לומר לה?
תאמרי לה. תכתבי.
זאת התחלה...
אשמח אם תרצי לשתף איך את עם זה.
אורי
הי, לילה טוב
אורי, תודה על ההתייחסות והאכפתיות. עם הכתיבה אחכה להזדמנות נכונה יותר, וגם לא רוצה להתעמת ישירות כרגע עם העבר כי זה לוקח אותי קצת להישאר שם... ואני כבר לא שם. והתעסקתי הרבה. אומנם זה כל הזמן איתי ואני כן מתייחסת למה שעולה, אני מנסה מאד להבין מה קורה איתי כל הזמן.
זה מדהים כמה שיעורים ומדהים כמה אהבה. "... כמה כמה אהבה, יש בנשמה..."
כשאני הולכת עם האמת שלי אז נוצר בי מייד מקום טבעי לאהובה שלי, בתי. בלי מאמץ, בלי רגשות אשם.
וכדי ללכת עם האמת שלי אני אכן זקוקה להרגיש מיוחדת רצויה שווה... תחושות טבעיות שהופרעו במהלך חיי...יש הרבה מה לנקות. אני מדמיינת איך אני רוצה ויש גם רגעי הצלחה . אני מאד לוקחת ממה שכתבת לי שאני זקוקה להתייחס, לטפל בעצמי באהבה ולהעניק לעצמי הרבה טוב כדי להעניק לבתי.
אני כרגע צריכה לעשות עבודה רצינית על הביטחון העצמי שלי מול הסובב אותי, וזה עבודה שחורה אני חשה אבל זה מה שאני צריכה.זה כרגע הטיפול והאהבה לעצמי. ללמוד להביא את עצמי בכבוד. זה לא הכל רוחניות באוויר, יש לפעמים שצריך להיכנס בענינים, וגם להתעמת ולהיות אסרטיבי ולעמוד על שלך - שיעור לא קל עבורי.
אני נעה בין נוירוטיות מדאיגה לשלוות עולם סטואית... או שאני במסע והכל טוב, או שאני משתגעת.... מי יודע?
הי, אני חדשה פה... אמא כבר חצי שנה. במקרה הגעתי לאתר זה ומשהו משך אותי לקרוא ואני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים קוראת פיסקה פה פיסקה שם , וזה הרבה. מאז הלידה אני לא ממש מצליחה להתרכז בקריאה...
יש הרבה שאלות והרבה צורך בתמיכה. חשוב לי להיות ההורה המאפשר, זה שלא מנחית חוקים מבחוץ, או אמיתות שאיני באמת מחוברת אליהם מתוך פחד . הכי חשוב לי להעניק את הקרקע הזו שדיברת עליה, שבה האדמה נושמת ומתהפכת. ולא לחפש את עמוד השידרה בילדתי.
יש אבל כמה דברים שחוסמים אותי:
א. אני מאד רגישה לחיספוס וקיבעון ושיפוטיות של אחרים. וכשזה קורה אני מסוגלת "לקפוא" שעות גם ליד ילדתי. עכשיו היא קטנה אבל מה יהיה כשתגדל?... עדיין לא הצלחתי לא להיחסם מול בערותם של אנשים מסוימים והכי כואב כשזה חלק ממשפחתי
ב.לא הגשמתי את עצמי עדיין כאדם באמת יוצר מתוך חופש, משוחרר מפחדים וכו' ויחד עם זאת אני מאד רוצה לאפשר את התנאים לבתי, האם זה אפשרי? זו סתירה נכון?
ג.בן זוגי לאו דווקא בא מאותם מקומות של מודעות לניואנסים הכה דקים לעתים המבדילים בין אהבה כובלת לאהבה מאפשרת. הוא לא מדבר במושגים של צמיחה, והרבה פחות ממני מפכפך הופך ובודק את אמיתותיו...
בקיצור בעודי כותבת אני מבינה - אני עוד לא שם. ושנים אני מנסה להיות - אדם חופשי מבפנים, משוחרר מפחדים. כל הזמן אני שומעת שילדים סופגים ומרגישים הכל,
אז מה יהיה? האם בתי המופלאה (ממש ממש....טפו טפו) נידונה לאותו מסלול באופן פטאליסטי?
קצת מבולבלת. לפעמים סתם רוצה שירגיעו אותי ויגידו לי שהכל בסדר. אני עדיין בהיסטריה פנימית גם אם לא מוחצנת מזה שאני אמא וכיוון שאף פעם עוד לא הוצאתי את זה כך (בגלל חוסר תמיכה משווע לרגשותיי מצד סביבתי) זה יצא ככה. בום גדול...
יש איזה מסר? תודה רבה מראש וסליחה על האורך
שלום אורית,
אני שמח שהגעת ושאת מרשה לעצמך להתבלבל כאן
אתן לך את ההבנה שלי:
א. הרגישות שלך לחיספוס, קיבעון ושיפוטיות היא כמובן דבר בריא וטוב. כשאת קופאת אל מול הקיבעון את קודם כל אומרת לבת שלך: זו לא הבחירה שלי.
יחד עם זה עולה לך שם משהו שנראה לי משמעותי.
מה גורם לך להיחסם שם?
התחושה שלי היא שברגע שעולה במפגש משפחתי כזה שיפוטיות או קיבעון כבר אין לך מקום. כך את מרגישה.
האם את מרגישה שיש אפשרות שגם בסיטואציה שבני משפחתך מקובעים, מחוספסים, את תהיי רגישה, לא מקובעת? ושיהיה לך מקום מלא ומשמעותי במפגש?
ב. אין סתירה. השאלה היא לא האם הגשמת את עצמך אלא לאן את מכוונת. מה הבחירה שלך. האם את בוחרת ומכוונת להיות אדם היוצר מתוך חופש?
ג. בן זוגך שונה ממך וזה דבר בריא וטוב. האם את מרשה לעצמך לבוא עם בחירות העומק שלך מולו?
האמירה "אני עוד לא שם" היא אמירה מרחיקה בעיני. יש מקום אחד להיות בו: המקום שבו את נמצאת עכשיו.
כולנו נמצאים במסע. ההסכמה לבוא למסע הזה, לטעות בו, להתבלבל, וליבחור שוב ושוב מחדש היא הדבר המשמעותי בעיני.
ברגע הזה, כשהרצונות שלכן מנוגדים, אני מרגיש שיש ריחוק בינכן.
אני רוצה להציע לך שבמרכז יש את המפגש בינכן: נעמולי ואמא. זה הדבר המשמעותי.
כשהמפגש הזה חי ונושם, המקום שבו זה קורה הוא רק תפאורה. הוא לא באמת חשוב.
לא לך וגם לא לנעמה.
כשנעמה מרגישה אותך קרובה אליה, איתה ממש, אין לה צורך להאבק על התפאורה. היא מקבלת כל מה שהיא צריכה.
יחד עם זה, אני לגמרי מבין את הצורך שלך אחרי יום עבודה להתאוורר. צורך שצריך לקבל מענה. וגם נעמה, פתאום בא לה הביתה לחדר ולמשחקים שלה. מובן לגמרי.
והנה המכונה שביקשת:
כל אחת מכן רוצה משהו אחר, ואתן עדיין ביחד. את מסתכלת לה בעיניים. לא מרגישה מאוימת. בוחרת בה ככה, כמו שהיא כרגע. בוחרת בעצמך כמו שאת עכשיו.
ופשוט מחליטה מה שמתאים היום.
לא משנה מה החלטת ואיך היא מגיבה. את ממשיכה לבחור בה.
מה את אומרת?
אצלנו זה בא בתקופות: לפעמים אני חייבת לצאת קצת מהבית להסתובב (עובדת בבית) והיא רק בא לה שיעזבו אותה בשקט בחדר שלה, או ההיפך: היא לא רוצה לחזור בצהריים הביתה, רוצה להית במקום אחר (לפעמים אני מרגישה שהיא פשוט תעדיף כל מקום בעולם על הבית שלנו!) ואני רוצה לנוח רגע אחרי העבודה (האינטנסיבית) ולא להתרוצץ עכשיו- אבל היא ממש ממש מתחננת. על הנקודה הזאת יש לנו כל הזמן עניינים. רצונות לגמרי הפוכים. כמובן שבימים הפחות סבלניים וכיפיים שלי זה מועך. מה עושים?
הי עפרה, תודה שבאת :-)
כמה שאלות:
- בת כמה הבת שלך?
- האם בשעות האלה של אחרי העבודה, בין אם אתם בבית או במקום אחר, יש פרק זמן שבו יש מפגש וקרבה בינכן?
- איך את מרגישה עם זה שהבת שלך מבקשת שיעזבו אותה השקט בחדר, (מלבד הרצון שלך לצאת מהבית)?
ושאלה אחרונה, איך את מרגישה עם זה שהיא מעדיפה כל מקום על פני הבית שלכן?
תודה!
נעמולי בת חמש וחצי. אחרי הגן אני אוהבת שהיא חוזרת הביתה ואנחנו אוכלות ועושות דברים רגועים: סיפור, פטפוטים של אחרי הגן (חשוב לי לשמוע והיא נהניית לספר) ומנוחה- אני קוראת או ישנה והיא משחקת בבובות בחדר שלה. כשזה קורה- זה נהדר, אבל לפעמים היא רוצה לנסוע לקניות, לאכול משהו מחוץ לבית או להסתובב ולא בא לה לנוח, וגם אני: להתרחק ממקום העבודה. תוך כדי שאני כותבת עכשיו אני קולטת איזה מצב מאתגר זה בשבילנו הגן בבית (כי בדרך כלל יש זרימה מצוינת במעברים) ועדיין השאלה בעינה עומדת: מה עושים כשהרצונות או הצרכים הפוכים? הנטיה שלי היא לוותר, אבל לפעמים בדיעבד אני מרגישה שזאת היתה הפרזה. יש איזה מכונה שעוזרת לדעת מראש? אולי אני אמציא אותה : )
עפרה,
התחושה שלי היא שמתחת לרצונות ההפוכים מתחבא משהו שהוא קצת יותר משמעותי.
ואני רוצה לשאול אותך האם את רוצה לפתור את הבעיה של הרצונות ההפוכים, או להתבונן יותר לעומק?
אורי
