שי אור

עוברים דירה

שהייתי בן 12 היה לי מין יומן הגיגים שהייתי מחביא מתחת למזרן בבית הילדים. חשבתי אז שהמוות הוא האויב הגדול וכתבתי שכשאגדל אהיה מדען ואגלה את סוד החיים והמוות. זה התפקיד המגלומני שלקחתי לעצמי בהצלת האנושות. כשגדלתי באמת חשבתי שאני יכול להציל ובכל השיחות שלי עם חברים ועם זרים ניסיתי לעזור להם לראות, התגייסתי כדי להציל אותם מייאוש, מחוסר אמונה בעצמם, ממערכות יחסים הרסניות, מהכלא, מסמים, מאשפוז …

ובינתיים אני מלחין ולומד מוזיקה ו "אצלי הכל בסדר". רק מעט לפני גיל שלושים קלטתי סוף סוף, שאם יש פה מישהו שזקוק להצלה זה אני. חי לי חיים נטולי שמחה, נאחז בצרות של אחרים כדי להרגיש חשוב, כדי לתת טעם לחיי. לקח לי לא מעט זמן, הרבה טעויות והמון פדיחות עד שהתברר לי איך זה עובד. הבנתי שמי שמציל לא מרפא. הבנתי שמי שיש לו אינטרס, למשל – "שיהיה טוב", לא יכול להכיל את הקושי. הבנתי גם שמי שיודע מה נכון למישהו אחר, לא יכול באותו זמן גם לאהוב אותו.

אורית, אישה שלי, מורה שלי ואהובה שלי פקחה את עיניי לראות שגם רעיונות יפים, כשאינם צומחים מתוך אהבה חיה פשוט מתייבשים, נופלים ונרקבים להם. אצלה זה פשוט. היא משתעממת כשאני יוצא לי להציל את העולם או לנסח תאוריה. וכשאני חי ואוהב וקרוב היא מתעוררת מכל מלה או תנועה שלי וכוחות עצומים של חיות ועצמה עולים ונובעים ממנה. הבנתי שככה זה עובד. אני יכול באמת לתת ובאמת לרפא רק כשאני אוהב ורק עם מי שאני אוהב.

הצעד הראשון היה להעיז לאהוב את עצמי. בדיוק בדיוק כמו שאני בתוך כל הבלבול והייאוש שהייתי בו. הצעד הזה נמשך ומתרחב גם היום.
 
נעם הגיעה אלינו, כשהייתי בן 35. הרגשתי שאני כבר מוכן לקבל אותה. מה זה מוכן ? הרי לא היה לי שום מושג מה זה להיות אבא ולמה צריך להתכונן אבל היו שני דברים שכן העזתי להגיד כשנעם הגיעה אלינו, שתי תחושות שכמה שנים קודם לכן היו זרות לי לחלוטין. העזתי להגיד לה בליבי " בואי, כדאי לך, טוב כאן, בעולם הזה. וגם, "בואי אלי, לעולם שלי ואני כבר אמצא את הדרך להתאים אותו למידותיך". הרגשתי שאני יכול לשנות את עצמי כמה שרק יידרש כדי שהילדה שלי לא תאלץ לעבור בילדותה את מה שאני עברתי. נראה לי כל כך מיותר, כל כך עצוב, להעמיס על ילדתי הרכה שרק הגיעה, את כל המחסומים שלי לקח לי 30 שנה להדחיק, לפגוש ולשחרר?

לא רוצה.

עוד לפני שהפכתי לאבא, התחלתי להביט על הורים אחרים שסביבי, על מוסכמות שמקובלות בהורות.
שוב ושוב שאלתי את עצמי "למה ככה?". הרי זה לא בא מרוע, זה בא בדרך כלל מכוונות טובות, אבל זה נראה ממש כמו להמשיך ולזרוק חכה למים שגם אבא שלך וגם סבא שלך לא הוציאו ממנה אפילו דג אחד.

כמטפל פגשתי את הילדה שהוריה התיחסו בבוז למיניותה והיא, שבעצם הפכה לזונה בעיני עצמה, מגדלת את ילדתה באותו האופן. פגשתי את הילד שערב ערב חיכה נואשות, ניסה להישאר ער עד שאבא יגיע מהעבודה, אולי ישים לב אליו … והוא כבר בן 38, מנהל גדול שחייב כל ערב "לסגור משהו דחוף "במשרד ומגדל ילד משלו שמחכה רק לו. פגשתי את בוגרי התהליכים, חניכי אלף הסדנאות, שהבינו אחרי 30 שנה שבעצם הם יפים ומיוחדים ושולחים במבט נוקשה את ילדם לבית ספר שבו לאף אחד לא איכפת מה הוא מרגיש וכמה הוא מיוחד. זה נראה לי מיותר ומאד מאד עצוב.

כשנעם היתה בת 4 והקמנו עם עוד כמה משפחות בית ספר מהפכני לילדינו, זה היה בשבילי כמו נסיון להתחיל תנועה בכיוון הפוך. לעצור את המעגל ההרסני הזה, לתת לילדינו את מה שאנו מבקשים לעצמנו, מה שלא נתנו לנו, לא הורינו ולא מורינו. שם בבית הספר שקראנו לו "ילדי אדמה " ניתנה לי הזדמנות נפלאה ללוות הורים בצמיחה עם הילדים שלהם. הגישה שניסיתי ליישם שם כמקים וכמנהל בית הספר היתה של שותפות עומק בין ילדים, הורים ומורים. חיבור מתמיד בין צרכים וקשיים של כל אחד לבין הלימוד והצמיחה של כולם. חלמתי על מין שבט מודרני שבו ילדים והורים צומחים ביחד. נראה שזה היה מוקדם מדי. לכולנו. אחרי 5 שנים, של המון בלגן, התרגשויות וקשיים, למידה מעמיקה, יצירתיות והתחדשות, סגרנו את "ילדי אדמה".
בשבילי מה שהתחיל שם, התרחב
בעבודה שלי עם הורים מחוץ ל"ילדי אדמה ". יותר ויותר התגלו לי החוטים המחברים, כמו התנועה התת קרקעית שמחוללת גם את הכאב וגם את הריפוי .כמו מין מנגנון שאפשר להפעיל אותו לכיוון אחד ולייצר צמצום, כאב וחוסר, אך ניתן להפעיל אותו בכיוון חדש וליצור חופש, אהבה ושמחה בתוך הקשר הזה שמסובב את העולם –אמא אבא ילד.
בפגישות עם הורים אני מגלה שוב ושוב עד כמה מערכות היחסים בין הורים לילדיהם בעולמנו רוויות בפחדים. הפחדים שהתגלגלו והתעצמו מדור לדור, הפכו מערכת יחסים שנולדה מתוך הכוונה העמוקה ביותר והמסירות הגדולה ביותר, למבוך של רעיונות נוקשים, אינטרסים סמויים והמון המון מאמץ, מאבק ותסכול. הפחד הוא שגורם לכל כך הרבה אבות ואמהות מופלאים שלא להקשיב לעצמם ולא להקשיב למה שילדם מבקש. כל כך הרבה פעמים נפגשתי באנשים שעברו דרך ארוכה ופתלתלה, שכבר מודעים לעצמם, כבר קשובים לקול העמוק שבתוכם, כבר העיזו לעזוב עבודה שלא באמת נהנו בה, אפילו הצליחו לצאת מזוגיות שהרגישו כלואים בתוכה אבל… כשמדברים על הורות, הם חוזרים ומדקלמים את אותם משפטים מוכרים שירשו מהוריהם ומוריהם: "ומה עם הגבולות?" או "מה, לתת לה כל מה שהיא רוצה?" או "תשמע, העולם הוא מקום מסוכן והילד צריך ללמוד להתמודד איתו…"
במילים שיבואו אני מבקש לשתף באפשרות חדשה שאני קורא לה "הורות כמעשה ניסים". זו נקודת המבט שמבעדה אני חי את חיי. עם האשה שלי ועם הילדות שלי ועם התלמידים שלי ועם החברים שלי. כמו כל אמא או אבא, בהרבה מקרים אני מתנהל מתוך ההרגלים והפחדים הישנים שלי. אבל כשאני מתעורר, יש לי לאן לחזור, יש לי מקום שממנו אני מקשיב. נקודת המבט שאני קורא לה "הורות כמעשה ניסים" הופכת את ההקשבה שלי לעצמי ואת ההקשבה שלי לילדותי לדבר אחד. כשאני חוזר אליהן אני חוזר גם אל עצמי.
ברוב המקרים כשמבוגרים מדברים על הורות ועל חינוך הם מתחילם לדבר על "מה נכון" . הצורך לדעת "מה נכון" לעשות, מגיע בעיני מתוך פחד עמוק מחופש וצורך עמוק ולא מודע בשליטה. כך קורה שוב ושוב שמביטים למעלה והחוצה במקום למטה ופנימה. זה קורה בעולמנו כל הזמן. שוב ושוב הורים ומחנכים מחפשים מה לעשות והם מביטים למעלה והחוצה אל מה שמקובל בחברה או אל מה שמומחה או שיטה או גורו אומרים. מביטים למעלה והחוצה במקום להביט למטה אל ילדם שפשוט נמצא שם בתוך החיים שלהם ופנימה לתוכם אל הידיעה האינטואיטיבית שלהם עצמם.
יש אפשרות לבטוח בעצמנו כהורים. אפשר גם לבטוח בילדינו. ניתן למצוא את כל התשובות המרפאות, לכל קושי, שם למטה ופנימה , בתוך מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו. ניתן לחדד ולהעצים סוג כזה של הקשבה, לשמוע מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו,  ולהענות לבקשות העמוקות שלהם, פשוט בגלל שאלה למעשה הבקשות העמוקות שלנו מעצמנו.
כשאני כותב כאן, אני בעיקר ילד. ומאד מאד אבא.
אני משתדל לא לשכוח את הילד שאני. ילד מקסים שמאפשר לי תמימות מוחלטת ואמונה מוחלטת, מבט צלול ומפוקח (כמו לילד) על העולם הזה, על מה שבן אדם באמת מבקש לעצמו, על מה שפלא החיים מאפשר.
אני משתדל לחזור כל פעם מחדש אל האבא שאני. הבורא, היוצר, המסור ללא תנאי לאהבתו ולאהוביו. זה שהחליט לקיים אבהות ומשפחה שמבטאת בדיוק בדיוק את מי שהוא. זה שמסכים בשמחה להוביל. לשאול בלי פחד ולתת תשובות עמוקות ורחבות כמו שכל בורא שמכבד את עצמו היה עושה.

אני מזמין אותך לקרוא את המילים שכאן כמו הזמנה. כמו פתח. למצוא בהן אפשרות חדשה. דרך אחרת להביט על ההורות שלנו, על ההורות של הורינו ועל העולם שבו אנו גדלים עם ילדינו. הרי לאן שלא נסתכל נראה אנשים שהם ילדים או שפעם היו ילדים. כל מוצר, כל רעיון, כל שמחה וכל כאב מקורם שם בתוך מערכת היחסים המופלאה הזאת בין אבא ואמא וילד.

מזמין אותך להקשיב טוב טוב לעצמך –

כל מה שמתאים ומחזק ומשחרר – לקחת.

כל מה שמכביד ומסבך – לשים בצד.

זה משמח אותי עד בלי די לחשוב שעכשיו מישהו כמוך קורא משהו שאני כתבתי,

שזה נוגע בך ומחזק אותך ומגדיל את השמחה שלך באבהות שלך. באמהות שלך.

ולחשוב שמעולם לא נפגשנו…
פשוט מדהים!
תודה.
שי.