חוק שימור הזעם

… גבר צעיר, על פניו מסכה, בידו סכין. מסיים את נאומו ועורף את ראשו של הגבר שלצידו…

יש לי משהו להגיד על זה….

כבר היו לנו בהיסטוריה לא מעט הוצאות להורג בכיכר העיר. אני לא חושב שהיתה הוצאה להורג עם כמות כזו של צופים. התגובה האינסטנקטיבית שלי היא "זה נורא, איך אפשר, חלאות אדם"…
אבל אחרי כמה נשימות עולה בי שאלה:

בשביל מה זה טוב?
ברור לי שאין בזה טוב לא לחותך ולא לנחתך. אבל אני שואל את עצמי למה אני ואת וכל המיליארדים שחיים בנחת בבתים מרופדים ונוחים רחוק כל כך מהגיהנום של תושבי החליפות האיסלאמית החדשה, למה הזוועה בעלת מיליאדי הצפיות מגיעה אלינו הביתה?
כיוון שעוד לא "איבדתי את זה" (כמצוין במייל הקודם ששלחתי לך) אני לא משלה את עצמי שיש תשובה אחת לשאלה הזאת. אבל מציע את התשובה הפרטית שלי :

אנחנו מקבלים הזדמנות קיצונית ומצמררת להיישיר מבט אל אופן פעולתו של "חוק שימור הזעם".

ואולי כבר עכשיו עולה בך זעם, כי נדמה לך שאני הולך לתת קרקע פסיכולוגית חומלת ורוחניקית לטבח שעושים "דעאש" ביזידים או לטילים שמשגרים החמאס על בתים של אזרחים בישראל. אז נצור זעמך.
אני ממש לא בכיוון. משתי סיבות מקבילות :

א. יש רמות של זעם שכבר לא ניתן לטפל בהן. אפשר רק להתגונן מפניהם ואם אין ברירה להשמיד אותן.

ב. כשאין שאלה – גם אין תשובה. רוב הגברים שכבר בחרו ב"דרך הזעם" הדרך שמושתת על מאבק ללא פשרות באלו שנתפסים כגורמי הסבל שלי ( יהודים – אמריקאים – אוכלי בשר – שמאלנים – הומואים וכו') ממש בטוחים שהם בחרו בדרך יצירתית ומקורית לשינוי גורלם. בשפה שלי – אין להם שאלה.

הכיוון שלי הוא שונה . אני מזמין אותך לראות כמה עובדות :

א. כל התנועות שהתהדרו בערכים נעלים וריפדו את דרכן אל ההצלחה או אל האבדון באיומים או     קללות או גוויות חתוכות לאלפים התקיימו בזכות המוני נערים/גברים צעירים זועמים.

ב. אם היו שם נערות/ נשים היה זה רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

ג. אם הובילו את זה גברים מבוגרים או אפילו זקנים  – היה להם את תפקיד האב וכוחם העצום נבע מיכולתם לספק לאותם נערים זועמים פורקן זמין אפקטיבי ומתמשך לזעמם…

חוק שימור הזעם אומר :
א. זעם שלא מכילים אותו לעולם לא כבה. הוא מחלחל אל מתחת לפני השטח ומחכה להזדמנות הנוחה להתפרץ מחדש. 
ב.לא ניתן להשמיד את הזעם אחרי שדוכא. ככל שמנסים להילחם/לשפוט/ לחנך/ להדחיק את הזעם כך הוא גדל. ממש כמו המפלצות המיתולוגיות שכל צואר שנחתך מצמיח שני ראשים חדשים. וכך הוא נשמר ומתחזק ומתעצם עוד ועוד.

וכייון שלא ניתן לרפא את הזעם של המוסלמים או היהודים או הנוצרים או ההינדים שכבר בחרו בדרך הזעם, כדאי בעיני להפנות את משאבינו לאותם ילדים זועמים שעדיין לא ויתרו. שעדיין מאמינים שהוריהם מסוגלים לאהוב אותם ולהכיל אותם גם כשהם כועסים וזועמים ותוקפנים. ובמיוחד את הילדים הבנים. אלה שזעמם הלא מטופל היה הדלק לכל המייזמים שותתי הדם בהיסטוריה.

כי הזעם הראשוני – זה שאיתו הכי קל למוסס את חוק שימור הזעם – הוא זה שמופנה על ידי ילד כלפי הוריו.
ובהרבה מקרים כשמדובר בנער זה הזעם כלפי אביו.

ההסכמה שלנו כהורים לאפשר את הזעם הזה, מאפשרת לילדינו להמשיך להתייחס לזעם כאל רגש קשה שמגיע, מציף, משתלט, מתבטא ומתפוגג.
ההסכמה שלי – גם כשאני נפגע – להמשיך להיות ה"מבוגר האחראי" זה שנמצא, זה שמסוגל לנשום לתוכו הכל, מאפשרת לי להגיד בבהירות את האמת שלי ברגע הנכון – כמה דקות או שעות אחרי הסערה ( למשל – "זה פוגע בי שאת ככה צורחת עלי – אל תעשי את זה").
אבל לא כתגובה מיידית נוקשה ומבוהלת שנועדה למעשה לסלק מהבית רגשות שאני לא  מסוגל להתמודד איתם.

ועוד משהו קטן.
נכון שאני כותב כאן כמטפל וכמורה ומעולם לא הכניסו אותי למשרד הבטחון בקריה אבל אם יורשה לי…

כאן בארץ הזאת, בזמן הזה אנחנו – היהודים – בתפקיד המבוגר האחראי. זה לא היה ככה לפני מאה שנה וגם לא לפני ששים אבל עכשיו זה כבר אבוד. אנחנו החזקים. אנחנו השולטים. כמו כל אבא או אמא או מבוגר אחראי אחר – העובדה שאנחנו החזקים לא אומרת שאנחנו לא מפחדים ולא מאויימים ולא חלשים לפעמים.
אבל אנחנו – יותר משאר הדמויות בסרט המטורף הזה – יכולים לנהוג בגמישות ומתוך חופש בחירה. ככה זה.
כמו שאמרתי קודם – אל מול אלה שכבר בחרו בדרך הזעם צריך לפעול עכשיו. לפעמים בעורמה ולפעמים בכוח גלוי שיש לנו. אבל האשלייה שבה מחזיקים אותם גברים כבדי מבט בעמדות המפתח – האשליה שלפיה ניתן למגר זעם על ידי כוח היא אשלייה ילדית.
כי הכוח שלנו – כמו החרב שמונפת על המפלצת המיתולוגית –  מייצר בכל מכה עוד נערים זועמים שנלהבים ומסורים לאשליית הכוח המוחלט שהזעם מחולל. נערים זועמים שישמחו להחליף את אלה שנהרגו ושוב ושוב ושוב … עד אינסוף.

כשאני מצליח להיות ה"מבוגר האחראי " בבית שלי, אני מסוגל לאפשר לילדה שלי הפגועה לכעוס ולזעום גם בלי להצדיק את מעשיה. כך הזעם שלה מקבל מקום בבית שלנו. כך הוא לא מצטבר בתוכה כמי תהום עכורים שמחכים לסדק שממנו יוכלו להתפרץ החוצה. ( בעניין שימור הזעם  כדאי לקרוא את "בראשית היה חינוך" של אליס מילר).

הזעם הוא רגש. לרגש אפשר להקשיב. כך הוא מקבל מקום בעולם. אני מאמין שאנחנו (המבוגר האחראי) יכולים למצוא דרך כלשהי לאותת לאותם מליוני נערים שעוד לא בחרו בדרך הזעם – שיש טעם לזעם שלהם.
לא למעשי הזוועה שנלווים לזעם. רק לזעם עצמו.

אולי אז יפוג תוקפו של חוק שימור הזעם והמפלצת בעלת אינסוף הראשים תתחיל לאבד מכוחה…

תודה על ההקשבה. להתראות בשמחה בכל צומת שנבחר!
שי


Comments

חוק שימור הזעם — 5 תגובות

  1. הי שי,
    כמו תמיד, אני קוראת את המאמר הזה שלך בדיוק בדיוק בזמן, וחשוב לי להיות בטוחה שאני מבינה עד הסוף את כוונתך.
    ממש אתמול נתקלנו בהתקף זעם של ממש מצד הבן שלי – בן 8 – מכיוון שהוא רצה ללכת לסרט שמתחיל ב- 14:40 ואילו אבא שלו רצה ללכת דווקא ב- 17:00….
    זה התחיל ב"נדנוד" קל של "נו… אבא… אבל 17:00 זה עוד מלאאא זמןןןן…". אבל כשהאבא ענה שבצהריים הוא ממש רוצה לנוח והשעה 14:40 קשה לו, זה התפתח לכדי צעקות, זריקת חפצים, קללות והעלבות כגון "איזה הורים חרא !!! הלוואי שתמותו !!! אני שונא אתכם !! הורים חרא !!! תמותוווו !!!!"
    אז כן, זה העליב אותי. זה העליב אותי במיוחד נוכח העובדה שהילד הזה מקבל באמת המון המון המון הכלה וחופש והקשבה ומגע… ואנחנו באמת מאפשרים לו להוציא הכל – כולל קללות וזריקת חפצים… מתוך אמונה אמיתית ש, כמו שאתה כותב – את הזעם צריך לפרוק. עפ"י רוב, אנחנו לא חוששים מהבעת רגשות קשים. גם אם הם קשים מאוד, וגם אם בסביבה נמצאים הורים / שכנים / חברים שמצקצקים בלשון ואומרים שאנחנו לא מחנכים… יש לנו הדרך שלנו והאמת שלנו ואיתה אנחנו הולכים.
    אבל כשאני נתקלת בתגובה כזאת מצידו, זה מתסכל אותי נורא, אני מודה. זה מתסכל אותי נורא נורא נורא. וגם מכעיס וגם מייאש. כי ה"היגיון הפשוט" שלי אומר, שאם הילד מקבל ב- 99% מהמקרים את מה שהוא מבקש (גם מבחינת היענות לבקשות העומק שלו, ולא רק היענות לבקשות הגשמיות שלו), אז למה שיגיב ככה על האחוז הבודד הזה שבו הוא שומע "לא", ועוד כשהוא מקבל הסבר אמיתי, כזה שבא מהלב ובגובה העיניים ??!!
    ומה באמת אני אמורה לעשות במצב הזה ? להיות שק החבטות שלו ? פשוט לשבת ולאפשר לו לקלל אותי ולאחל לי למות ? ואז לאסוף אחריו את החפצים שזרק ? איפה אני בסיפור הזה ? איפה הגבולות שלי כאן ? איפה אני שמה *לעצמי* את הגבול של "ככה אני לא מוכנה שידברו איתי" ?
    ההכלה האינסופית הזאת מרגישה לי לא נכון לא בגלל שאני לא "מחנכת" אותו ולא "שמה לו גבולות". "חינוך" ושימת גבולות זאת באמת לא האג'נדה שלי. זה מרגיש לי לא נכון כי ההכלה הזאת שמה אותי במצב שבו אני לא מאפשרת לעצמי להיות אני עצמי באותו רגע – כלומר פגועה, כועסת בחזרה, צועקת בחזרה… הרי זה מה שבאופן טבעי אני רוצה לעשות ולא מאפשרת לעצמי בשם ה"הכלה"…
    אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי….
    חווה

  2. שלום לך חווה!
    תודה שאת ככה נפתחת ומשתפת.
    ממה שכתבת נדמה לי שברור שבמקרה הזה שלך ושל בעלך ושל הילד שלכם היקר והאמיץ – לא מדובר בתקף זעם שמקורו בדה – לגיטימציה של זעם וכעס.
    ברור גם (לי) שלהיות שק החבטות שלו זה לא רק פוגעני כלפייך אלא גם כלפיו.
    ומה שעוד ברור לי זה שיש עוד משהו , משהו שלא עולה מהכתוב, משהו אחר אולי עמוק יותר שהוא הסיבה להתקפי זעם האלה. הסיבה ככל הנראה היא לא הצורך ללכת לסרט דווקא ב צהריים וגם לא דיכוי של הזעם.
    ברור שאין לי כאן תמונה מלאה וגם שלא ניתן להעמיק בפורמט הזה אבל שואל אותך שאלה שאולי תוכלי להמשיך איתה מכאן :
    האם יש לו לילדך תחושה ברורה של הרצון שלכם. של הבהירות שלכם – כל אחד ממכם לחוד כמובן צריך לשאול את עצמו – הבהירות לגבי מה שחשוב לכם, הדרך שלכם הקיום שלכם הנבדל שלא קשור אליו ואל צרכיו?
    יש מקרים שבהם הקצנת הכעס באה כדי לגשש שם בחוץ, בעולם הרגשות – מי נמנצא שם? האם יש כאן אמא או אבא שמנהיגים את חייהם , שאני יכול להצטרף אליהם או להתנגד אליהם ובשני המקרים הם ישארו ברורים וגמישים כמו עץ ברוש ברוח?
    מה אומרת?

  3. הי שי,
    תודה רבה על התשובה.
    על פניו נראה לי שגם לי וגם לבעלי יש קיום נפרד ונבדל מהילדים. שנינו אוהבים את מקום העבודה שלנו, שנינו מטופלים (רגשית וגופנית), לשנינו תחביבים שאנחנו מקדישים להם זמן…
    אבל כשאני חושבת על זה עמוק עמוק, ייתכן שאנחנו לא מספיק ברורים לגבי "מה אנחנו / מי אנחנו עכשיו"… כלומר, יתכן שגם כשאנחנו אומרים על משהו שהוא מפריע או לא מתאים לנו, מתחת לפני השטח, אנחנו מעבירים לילד מסר שבעצם… זה לא באמת בסדר שנגיד שמפריע ולא נעים לנו, כי לא באמת מותר לנו להגיד לו "לא", כי אז הוא אולי יהיה עצוב, או מאוכזב, או כועס… ובעצם אנחנו צריכים להיענות לבקשות שלו תמיד תמיד….
    במילים אחרות, ייתכן שהרעיונות הגדולים והטובים שאתם אנחנו הולכים קצת "קמו עלינו" ושבשו את ההבנה שגם אנחנו בני אדם עם זכות קיום….
    זאת באמת נקודה של בלבול מאוד גדול אצלי… איפה עובר הגבול ? איך פותרים את הפרדוקס הזה של "אני בן אדם עם צרכים ורצונות משל עצמי מצד אחד, ואני גם אמא שצריכה לתת לילדיה את מה שהם מבקשים מצד שני"… מה עושים כששני הדברים מתנגשים ? אני באמת לא מבינה את הנקודה הזאת ואין לי ספק שאי הבהירות הזאת עוברת גם לילדים…

  4. את יודעת חווה זה פחות או יותר ההתלבטות שלה הקדשתי את ההרצאה שלי "הקשבה in גבולות out.
    הצורך של ילדינו שננהיג אותם. לא שנציב להם גבולות. וגם לא ש"נזרום " איתם.
    גם אני מתמודד בחיים עם ילדותיי עם הדילמה שאת מתארת ואני משוכנע שיש מקום פנימי מרגש וצלול שלא מגיב בנוקשות או בריצוי על התנגדות או התעקשות של ילדותיי. מקום שמעביר ברכות ובגמישות את התחושה: "היי אני בנאדם יקר ומיוחד. וגם את (ילדתי) ועכשיו אני מרשה לעצמי לראות את הצורך שלך ולהעדיף את הצורך שלי לא כדי לחנך ולא כדי להתעלם אלא פשוט כי אני יקר לעצמי. בנאדם יקר."
    כאן זה כבר לא שני צדדים ו"איך פותרים את הפרדוקס" כמו שאת אומרת, אלא פשוןט תחושה שאו שיש או שאין אותה עכשיו בתוכי.
    לפעמים אפשר פשוט לחדש אותה לבד בתוכנו ולפעמים צריך עזרה בשביל להתחיל את זה בתוך החיים. אם תרצי להיפגש איתי על זה כדי שאוכל באמת לראות את התמונה הרחבה ולתת את העזרה שנחוצה לך – אשמח מאד!
    תודה ולהתראות!
    שי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *