הורים בלי פחד

למה בכל כך הרבה מקרים
אנחנו לא מצליחים לאהוב את ילדינו?
בגלל הפחד

הגישה המקובלת להורות מזכירה לי לפעמים את היחסים בין מאמן ומתאגרף. ההורים מעודדים, מכינים, מנגבים את הזיעה והדם, ובהישמע הצלצול ("הצלצול"?) שולחים את ילדם לעוד סיבוב בזירה – "תראה לנו למה אתה מסוגל!", מתפללים שיצליח ומתמלאים בגאווה כשחוזר מנצח בסוף הסיבוב. זאת גישה אחת. וכמובן יש את אלה שעושים הכל כדי שילדם בכלל לא יגיע לשם – לזירה (לעולם ה"אמיתי"), עסוקים בליצור איזושהי חומה או בועה שתגונן עליו, מנסים להשיג מהשופט עוד ארכה, לדחות בעוד שנה, את הצלצול שמבשר על תחילת הקרב.

בשתי הגישות נתפס העולם הזה שבו אנו חיים עם ילדנו כמקום של מאבק, מקום מאיים ומסוכן. מה שנותר לנו כהורים זה רק לעזור לילדנו שיצא מנצח או לחילופין שיפגע כמה שפחות.

אבל באמת כזהו העולם? ובאמת זה התפקיד בו רצינו כשבחרנו להיות הורים?

בית בעולם
להיות ילד זו בחירה ללכת אחרי אבא ואמא שמובילים אותי.
אפילו שנשמתו ענקית ואינסופית ואפילו שהוא יודע בתוכו הרבה דברים שאנחנו שכחנו, ילדנו בוחר ללכת כאן, במסע הזה בעולם החומר – בעקבותינו. לא משנה לו מי אנחנו ומה מנחה אותנו, כל עוד הוא ילד הוא בוחר בשביל שלנו. לכן, מתחת לכל השאלות והתשובות שעולות – לפנות ימינה או שמאלה, לנזוף או לחבק, לגור בעיר או בטבע – יש שאלה שמשפיעה יותר מכל: "מה המסע הזה בשבילנו?"

האם זה מסע מאיים ומפחיד בארץ עוינת, או טיול מהנה במולדת, בבית. ילדנו יכול להאמין שהגיע הביתה, למקום מוגן תומך ושופע רק כשאנו, הוריו, מאמינים שהעולם הזה (כמו שהוא) הוא מקום מוגן ושופע ותומך בשבילנו. כמה שלא נגונן עליו ממערכת החינוך, מהחמאס, מהקמח הלבן, מהאלימות בכבישים, מכלי התקשורת או מהדוד הצעקני שלו, אם אנחנו בתוכנו חווים את העולם הזה כמקום מאיים, אז כזהו גם עולמו של ילדנו. אפשר לנסות להגן עליו מהכל. אי אפשר להגן עליו מפנינו. מהאמונות שמפעילות אותנו, מהאמת שלנו.

אז איפה אתם חיים, אמא ואבא?

התחפושות של הפחד
צל גדול מאפיל מזה אלפי שנים, על כל מחשבה ומעשה שקשורים בהורות, בתרבות שלנו וברוב התרבויות בעולמנו. לצל הזה קוראים פחד. כשמדובר בשאלות הקשורות לבחירות שלנו כהורים הוא תמיד יושב איתנו בחדר, כמו השולחן, כמו בן-בית. הפחד הזה לא בהכרח נראה כמו היסטריה. זה פחד עמוק ומושרש ביחס לחיים האלה, ביחס לעולם. פחד שכבר הוטמע בתוכנו, שכבר מזמן אינו נחווה בגלוי כרגש, כקושי, אלא כ"הנחת עבודה" שמתוכה פועלים ומתוכה עושים בחירות כאנשים וכהורים.

את הפחד שאני מדבר עליו ניתן לזהות בקלות כשעולה איזשהו נושא הקשור להורות:
האם לעשות עוד אולטראסאונד? איפה ואיך ללדת? האם להניק? במה להאכיל? איפה יישן התינוק? האם לתת חיסונים? לחזור לעבודה? לתת לאחרים להחזיק אותו? או לא? להשאיר אותו עם עם בייביסיטר? לאיזה גן לשלוח אותו? שיאכל ממתקים או לא? לתת לו דמי כיס או לא? לאפשר לו לישון אצל חבר? לתת לו לישון עם החברה?

נניח לדוגמא שעולה השאלה "האם ילך לבית ספר?" או "לאיזה בית ספר?". במבט ראשון אלה שאלות מרגשות ומלהיבות – הנה הילד שלי גדל ומוכן להעמיק את הקשר שלו עם העולם, עם מבוגרים וילדים שמחוץ למשפחה, עם רעיונות חדשים, ושפות חדשות. זה נשמע כמו הרפתקאה מרגשת והזדמנות נהדרת לאמא ולאבא להקשיב לעצמם, להקשיב לילדם ובאופן מדויק ויצירתי לבטא את אהבתם לעצמם ולילדם בעוד דרך, חדשה ועוצמתית.

אבל בדרך כלל זה לא מה שקורה. הפחד מגיע ומגלה את עצמו כנוקשות ומתח. תחושה ש"אין ברירה" משתלטת על העניינים, מתחילה פעילות מאד אינטנסיבית של המוח, עם שיקולים שנשמעים מאד אחראים וראציונליים והמון הנחות מאיימות לגביי העתיד. לא נהוג לקרוא לזה פחד. רובנו נוטים במקרים כאלה להרצין את המבט, לשקוע בדיון פנימי נוקב ולהרגיש מאד אחראים, זהירים ואיכפתיים. ראציונליים.

רציונאליות היא לעתים קרובות "טריק" של השכל שמאפשר לנו להעביר את האחריות למה שאנו מרגישים, מהפנים אל החוץ . "אני ממש סומכת על הילד שלי שהוא יודע מה טוב לו ,אבל מה יהיה בעתיד?! איך אני יכולה פשוט לתת לו לשחק וללמוד מתי שבא לו ומה שמתחשק לו ?! מתי הוא ידע לקרוא? איך הוא יצליח להתפרנס? ומאיפה יהיו לו חברים אם לא ילך לבית ספר השכונתי?"
פחד ופחד ועוד פחד…

מה שהיה, היה.

אני מנחש שכמעט שלכל מי שקורא את המלים שלי כאן יש מה לאכול הערב. בניחוש פראי אני גם מעריך שלרוב הקוראים יש מקום לגור ושמיעוטם נמצאים בסכנה קיומית ברגעים אלה. עם כל הכבוד לכלי התקשורת ולמפיקי סרטי האימה מהוליווד, לפוליטיקאים, לרפואה הציבורית, לאנשי הצבא, לחברות הביטוח ולעוד כהנה וכהנה אנשים יקרים, שטורחים יומם ולילה לשכנע את כולנו שהאסון משחר לפתחנו בכל רגע, האמת היא שבשונה מסבא וסבתא שלנו, בשונה מרוב בני האדם במאות השנים שקדמו לנו, אנחנו מאד בטוחים ומוגנים.

עובדה זו לא ממש השפיעה על תפיסתנו את העולם כמקום מסוכן, ואת החיים כמאבק להישרדות. כדי לשמר את תפיסתנו, בדרך מהמקרר אל שולחן העץ המעוצב שלנו, בעודנו מצפים את הלחם המיוחד והיקר שלנו במעדן תוצרת חוץ, אנו שומעים חדשות ומקוננים על "המצב הקשה". או לחילופין מחפשים וגם מוצאים בעתון את הידיעה היומית על הילד שנפל מאיזה מקום, על עוד תאונת דרכים מזעזעת ומפליטים אנחה. מהנהנים ברצינות תהומית ושוב אומרים לעצמנו "באמת אי אפשר לדעת מאיפה זה יפול עלינו…" ואם במקרה היה פיגוע גדול או הסתיימה מלחמה זה עתה – מה טוב. קיבלנו אישור נוסף, מגובה על ידי גנרלים, עיתונאים ופוליטיקאים (הניזונים מפחדינו) למה שידענו תמיד. ש " תחושת הבטחון היא אשלייה חולפת".

מחסור, סכנה, פגיעות ומאבק הישרדות איפיינו בעבר את המציאות היומיומית של רוב האנושות. אבל גם היום, כשהמציאות הרבה יותר ידידותית ומאפשרת לנו לקחת את חיינו "בידינו", אנחנו ממשיכים להאמין ששום דבר לא השתנה. רוב האנשים בתרבות שלנו, השופעת טכנולוגיות, המכורה לצריכת מותרות, המצטיינת כל כך בהגנה על זכויות הפרט, נמצאים עדיין מחשבתית במאבק הישרדות. ללא הבדלי דת, מין, מודל המכונית או תכולת המקרר אנו ממשיכים לקבל החלטות מתוך פחד.
פגשתי הרבה אנשים שנראים מלאי אמונה גמישות ויצירתיות, עד שמגיעים ל"אחריות ההורית" שלהם. פתאום האנרגיה משתנה. פתאום השיחה הופכת לשכלתנית ומתוחה, כאילו ענן אפור ומחניק נכנס וממלא את החדר. כאילו יועץ סתרים קטן אמונה וחמור סבר נכנס בשקט והתיישב מאחוריהם.

ובאמת נראה שגידול ילדים זה תחום שרווי יותר מכל תחום אחר באימה מושרשת מדורי דורות. עברו רק כמאה שנה מאז שחלק גדול מהתינוקות מתו בלידה או בזמן הקצר שאחריה, לא הרבה זמן מאז שמגפות פתאומיות השמידו חלקים עצומים מהאוכלוסיה, רק חצי מאה מאז השואה הפרטית שלנו, רק דור או שניים מאז שסולקנו או ברחנו מהגולה והיטלטלנו אל המציאות השברירית שכאן, רק עשרים-שלושים שנה מאז שנגמר מצב המלחמה עם מצרים סוריה וירדן.

ובכלל, המציאות המקובלת אצל רוב האנשים בעולם המערבי ובישראל – שיש מה לאכול ואיפה לגור וחוק שמגן עלינו, היתה אפשרית בעבר הלא כל כך רחוק רק לבני המעמד העליון, בעלי זכויות היתר. היו זמנים בהם הדרך היחידה להחלץ ממעגל העוני היתה על ידי התקרבות לאותם מעמדות עליונים. היו זמנים בהם לימוד קריאה וכתיבה, ורכישת ידע ש"נחשב" על ידי המעמד השליט הם שאיפשרו לבן האיכר לפלס את דרכו למעמד בעלי המלאכה, או לבן הנגר להפוך לסוחר או בנקאי. היו זמנים שבהם הדרך היחידה לבטחון כלכלי היתה לרכוש השכלה, לקבל עבודה בחצרו של אציל אמיתי וכך לשבת בשולחן אחד עם אלה שתמיד יש להם.

היו זמנים כאלה. זה היה בעבר.

למשל לימודים

כשאני רואה את הילדה שלי לומדת לכתוב ולקרוא בדרכה, בקצב שלה, פשוט מאמצת לעצמה ברצון ובשמחה עוד דרך לתקשר ולהתבטא בעולם, כמו שרכשה את שפת הדיבור ושפת השחייה ושפת המחשב … כשאני רואה כמה זה פשוט, אני מבין שכל המערכת המשוכללת של החדרת ידע בכפייה לילדים יכולה היתה לצמוח ולשגשג רק מתוך אותו פחד ישן מלפני עשרות שנים, מהימים שבהם מה שמבדיל באמת בין ילד שיוכל לשרוד לכזה שנידון לסבל זו יכולתו לקרוא ולכתוב. והפחד כל כך עמוק ומושרש שהוא לא נותן לנו להבחין במלך הערום שעומד ומרקד מולנו בדמותם של כל המיליונרים שרכשו את השכלתם על מגרש הכדורגל או על מסלול הדוגמנות. לא מזיז לנו שרבים מאלה ש"באמת מצליחים" עשו זאת נפלטו או ברחו מתישהו ממערכת החינוך והצלחתם באה למרות התיבנות של המערכת ולא בזכותו.

כי הפחד הוא עמוק, וכמו כל פחד עמוק – הוא אינו מאפשר לראות את המציאות שלפנינו בהווה. כמו הפחד של אותו אדם שכמעט נדרס על ידי רכבת לפני שנים ושומע שוב את השריקה ומתחיל לברוח בטירוף ואין סיכוי שיעיף מבט ויראה שמדובר בקומקום שורק. הפחד ממקד את תשומת לבנו אל העתיד הנורא ( המחכה לילד "שכבר בן תשע ועוד לא קורא" ) או אל העבר המדכא ("כן ,אני גם לא למדתי ותראה איך נתקעתי") ולא מאפשר פשוט להיות בהווה, לראות את הילד המסוים שלנו, במציאות הממשית שלו, חי ולומד לחיות בכלים שלו ובקצב הנכון לו. בשמחה.

להקשיב לבקשה הראשונה

הפחדים שלנו לכשעצמם אינם מהווים מחסום. תפיסת העולם שפחד ביסודה היא שחוסמת. את פחדינו אנו יכולים להעלות על פני השטח, פשוט להודות בהם… אבל כשהפחדים מחופשים לגישה ראציונליות ואחראית, אז הכל מסתבך. הפחדים שהפכו לאידאולוגיה תופסים את מקומה של האהבה בבחירות שלנו כהורים.

כשאנו מסכימים להודות שמדובר בפחד, ובמקום לחפש דרכים הגיוניות להצדיק אותו פשוט להקשיב לו ולתת לו מקום, נפתחת האפשרות שנוכל להיפרד ממנו ולהחליפו בבטחון בעולם, בעצמנו ובילדינו. אם נקשיב טוב נוכל לשמוע אותם מבטאים את הבקשה הראשונה במילים אלו:

"אמא,אבא, אני מבקש לחוש שכאן בעולם הזה שאליו הזמנתם אותי – הכל בסדר.

לחוש שהעולם הזה הוא הבית שלנו, שלכם ושלי, עולם שופע שמספק לנו את כל צרכינו, שמה שקורה כאן הוא בעדנו ולמעננו. שיש כאן מקום להכיל את כל מה שאני. את העוצמות והקשיים והרגשות והמחשבות וגם הפחדים שלי.

לעצום את העיניים, להתרווח לכם על הידיים ולדעת שלא אפגע, שלא אפול, שאני מוגן ובטוח – ללא תנאי.

כשקר וכשחם.

כשאתם שמחים וכשאתם עצובים.

כשאתם יודעים וכשאתם מבולבלים.

כשאנחנו בבית וכשאנחנו ברחוב.

כשיש כסף וכשאין כסף.

כשהכל מסתדר וגם כששום דבר לא מסתדר. . .

כשאני שמח ונחמד וכשאני מעצבן ותוקפני,

להרגיש בבית, בכל מקום, תחושה של בטחון ואמון בלי גבולות ובלי תנאים."