מי באמת המציא את הלינה המשותפת?

אני מתנצל מראש בפני כל מי שייפגע מההשוואה שלי את חוקי הקיבוץ
עם עשרת הדיברות הם דומים רק מבחינה אחת.. בהמשך..)

אמא אחת מאד חכמה ומסורה הגיבה כך על המייל הקודם שלי:
"למה אתה כ"כ אוהב להביע את האמונה שלך באיך לבוא במגע עם ילדים ע"י מלחמת חורמה באמונה אחרת?
זה מרגיש כמו מאבק אחד גדול. לדבר על אהבה עמוקה ע"י שבירתה של אמונה אחרת."

אני רוצה לענות לך רחל (שם בדוי מאד) בכנות גמורה.
במיוחד זה חשוב לי בגלל לא מעט נשים וגברים שאיתם אני נפגש בקורסים ובפגישות אישיות, גברים עם כיפות ונשים עם כיסוי ראש שהם מבחינתי שותפיי היקרים למהפכה השקטה כבר שנים. כבר מזמן הבנתי שיש המון המון הורים שאמנם שונים ממני בכך שבוחרים בקשר של פולחן ומצוות עם האלוהות ודומים כל כך, אחים שלי ממש בנכונות להקשיב לילדינו עד הסוף.

פרק ראשון : מלחמת חורמה 

את אומרת שאני מביע את האמונה שלי בהקשבה לילדים על ידי מלחמת חורמה באמונה אחרת.
אז לא: הרבה פעמים כשאני אומר דברים חדשים וכואבים נדמה שאני במלחמת חורמה. אבל זו טעות אופטית.
וכן: אני מנסה להעביר מהעולם אמונה מאד חזקה שלצערי עדיין מנהלת את היחסים בבית. אבל זו לא האמונה שלך.
אנחנו באותו צד.

אספר לך משהו עליי – כשהייתיי בן שלושה שבועות לקחה אותי אמא שלי ערב אחד לבית שבו ישנו או בכו או צרחו עוד 15 תינוקות בגילי. בית גדול מרוחק כחצי קילומטר מהבית שבו היא הלכה לישון יחד עם אבא שלי.
אמא שלי לא הענישה אותי. היא גם לא היתה אשה אטומה באופן מיוחד. היה לה כבר אז הרבה נסיון עם ילדים ותינוקות והרבה ילדים שעבדה איתם אחר כך כמורה לחינוך מיוחד קיבלו ממנה מידה נדירה של חום ורגישות ויכולת הקשבה.

אמא שלי השאירה אותי שם בחושך עם עשרות פעוטות נטושים – בגלל שהיה לה רעיון.
רעיון שהיה משמעותי ומקודש לה ולכל הגברים והנשים שחיו סביבה באותו קיבוץ בשנות הששים של המאה הקודמת.
רק כמטפל – עשרות שנים מאוחר יותר – שמעתי ממטופלים על אמהות אחרות. כל כך נדירות הן היו. כאלה שהקשיבו ללב שלהן ולא לרעינות של מנהיגי התנועה. כאלה שלא הסתכלו למעלה והחוצה – "מה נכון, מה ערכי, מה מקובל" – אלא למטה ופנימה (אם יורשה לי "הורות כמעשה ניסים" עמ' 27) – "מה אני מרגישה כשהתינוק שלי בוכה בלעדיי. מה הוא אומר לי בבכי שלו ". הנשים הגיבורות האלה לפעמים לקחו את המשפחה שלהן מהקיבוץ ולפעמים אפילו  – כנגד כל הסיכויים – אילצו את הקיבוץ לאפשר להן לישון עם ילדן בבית.

פרק שני: אהבה עמוקה 

את אומרת שזה מרגיש לך כמו מאבק אחד גדול. שאני מדבר על אהבה עמוקה על ידי שבירתה של אמונה אחרת.
את יודעת רחל (שמך הבדוי), אני באמת מדבר על אהבה עמוקה. ואני באמת נאלץ לפעמים "לפנות מקום בעולם" לאהבה העמוקה הזאת על ידי פירוק של אמונות ישנות. זו מהות הצמיחה בעיני. ("הורות כמעשה ניסים" פרק הפרידה מהורינו)
אני מקדיש את החיים שלי לפירוק האמונה שהרעיונות חשובים מהרגשות. האמונה החדשה היא ש"אהבה חשובה מאמת"
אני מגיע לשיחה הזאת קודם כל כמטפל. מספיקה לי שיחה אחת עם איש שגדל כמוך וכמוני בתרבות שבה לכבד הורים עדיין חשוב יותר מלהקשיב לילדים. והוא מפתל את מוחו ומעוות את גופו ואת חייו כדי למצוא דרך לכבד את אבא שלו שבצורה שיטתית השפיל ומעך אותו. פגשתי אלפי מבוגרים שהמאמץ הנואש שהשקיעו בלכבד את אביהם ואימם לא איפשר להם כילדים וגם לא מאפשר להם כמבוגרים להאמין בעצמם. אז אולי זה לא רעיון כל כך טוב? אולי נסכים לשאול כאן שאלה? אולי כמו שפירקנו את האמונות שילדים הם רכוש הוריהם ושנשים הן רכוש בעליהן נפרק את האמונה שלפיה כיבוד אב ואם הוא העיקרון היחידי בחיי משפחה שראוי לדיבר?

פרק שלישי: שינוי 

אפשר להגיד "חוצפן! איך אתה משווה את הפירוק של רעיון קיבוצי בן ארבעים שנה לפירוק של הדיבר החמישי מתורה בת אלפי שנים?"
אני מציע רחל, וממש מקווה שלא תכעסי עליי, שאף אחד מהרעיונות האלה לא הגיע מאהבה עמוקה. ולכן אף אחד מהם לא תרם לאהבה עמוקה בין ילדים להוריהם. כבוד הושג. סדר – לפעמים. פשטות בהתנהלות גם. אבל אהבה ורגישות והקשבה לעומק?
תמצית המהפכה השקטה שלנו כאן היא – "כל אחד מאיתנו ראוי שיעצרו בשבילו ויקשיבו לו באמת".
יש לי ולהרבה אנשים מכל הזרמים כלים ממש טובים לאפשר את ההקשבה הזאת.
והלוואי שנצליח, במהרה בימינו אנו, לבסס אפשרות חדשה שבה אהבה תהייה חשובה מאמת. אמן. תודה לך מאד מאד.

פרק אחרון: אז מה אני עושה בשביל זה?

מלא דברים. ובמיוחד עכשיו שקוע כולי בהכנות למחזור נוסף של קורסים. "הורות כמעשה ניסים בתוך החיים" קוראים לזה.
נלמד ונתרגל שם איך לשים את הרגישות והאהבה העמוקה לילדינו במרכז הבית – גם כשקשה.

להתראות!
שי.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *