תאומים רבים על תשומת לב

• שי היקר,
יש לי תאומים בני שנתיים ושמונה חודשים, בנים, שובבים, מלאי חיים וכמובן סקרנים.
אני ובעלי משתדלים לתת לכל אחד מהם את מלוא הזמן והאהבה הדרושה ומשתדלים לא לחיות עם הרגשת התסכול של אי מתן מספיק תשומת הלב לכל אחד מהם.
הם רבים על תשומת הלב, רבים על המשחקים שלהם, לא שומעים בקול בעלי ובקולי. כשהם כועסים הם מרביצים אף על פי שעשרות או מאות פעמים אמרנו שאנחנו לא מרביצים כי זה לא נעים ואפילו כואב, בקיצור הם מנסים למתוח ולבדוק עד איפה רמת הסבלנות שלי ושל בעלי תגיע לסופה, לבדוק מה הם יכולים לעשות או להרוס בבית עד שנגיד להם מספיק, מתי נצעק להם או נרדוף אחריהם כשהם רצים לכביש ובקיצור- דורשים את מלוא תשומת הלב שלנו התמידית, שזה בסדר כי אנחנו נותנים אותה בשפע.
פשוט אנחנו לא מבינים למה זה צריך לקרות דרך צעקות, מריבות ביניהם, בכי ללא הפסקה, כעסים שלהם.
מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להקל עליהם ועלינו ולחיות בשלווה ובנחת בבית אחד?

• שלום חגית.
קודם כל תמיד הרשים אותי האומץ הזה להיות הורים של תאומים, ומה שאת מתארת נשמע באמת קשה ואין לי מושג איך הייתי מתמודד עם זה.
אבל כמו האמונה המקובלת שאחים אמורים להתחרות על תשומת הלב, כך גם האמונה שתאומים זה אומר מאבק כזה.שתיהן מתבססות על התפיסה המקובלת (לא עליי) שחסר. שאף פעם אין מספיק. כמו המדליות באולימפיאדה יש רק אחת זהב וכל כך הרבה ילדים חסרי תשומת לב רוצים אותה…
ומה חסר לתאומייך?
הנחת עבודה שלי היא שהמציאות שאת מתארת שבה שוב ושוב ילדייך מביאים אותך אל הקצה, רבים/הורסים/צועקים/בורחים -לא משנה, כל אלה נסיונות שלהם לדרוש ממך ומבעלך משהו שביקשו ולא קיבלו. זה ממש לא נעים להם שאמא שלהם מרגישה כמו שאת מרגישה ואם הם יוצרים כזאת מציאות זה מחוסר ברירה.
ההרגשה שלי היא שהבקשה שבה מדובר היא הבקשה השלישית-
זו שנבעת מצ'אקרה 3 וקשורה לתחום הערך העצמי – הבקשה להרגיש מיוחדים. גם יוסי וגם חיים, (איך קוראים להם למיוחדים האלה?) מבקשים להרגיש שהסגנון שלהם, הרצון שלהם, הרגשות המיוחדים והקשיים המיוחדים שלהם מוצאים חן בעינייך.
מראש, קשה יותר בתור תאום, ואולי אף יותר תאום זהה, להרגיש מיוחד. מהתחלה אתה תמיד נחשב חלק ממשהו אז מה אתה בכלל לכשעצמך.
בגיל הזה – החל משנה וחצי בדרך כלל, הבקשה להרגיש מיוחד מציפה את החיים, וכשהיא לא נענית היא הופכת לדרישה, ודרישה זה אף פעם לא נחמד. המטרה הלא מודעת של הילד שדורש היא להציף את הבקשה שלו בכל מחיר אל פני השטח של חיי המשפחה, ולכן- כל דבר שמעצבן או לא משתלב, מתאים כדי לעצור את מהלך החיים ולעזור לאבא ואמא להקשיב לבקשה ולהיענות לה.
אז להרגשתי, הבקשה היא לא לקבל תשומת לב כמו זמן וצעצועים ואוכל וכו'.
הבקשה היא להרגיש שאת וגם בעלך רואים ומברכים את הייחודיות של ילדך בנפרד מאחיו ובנפרד ממך ומבעלך, ושזו הבחירה שלכם.
ומה עם הייחודיות שלך? האם היא מבורכת?
דברי איתי, תודה, שי

• שלום לך שי
שלום לך שי ותודה על תשובתך.
הרהרתי בה רבות לפני שהחלטתי לענות לך.
חשבתי לעצמי, האם אנחנו (ההורים) לא מבחינים בייחודיות של כל תאום ותאום? דרך אגב קוראים להם טל וסער והם לא זהים אך דומים מאוד אחד לשני.
כל פשוש קטן שלי שונה מן האחר- בדיבור, במחשבות, ברצונות, באופי. כל אחד זקוק לתשומת לב נפרדת ושונה.
יש לציין כי מאז שרשמתי את ההודעה הראשונה עברו מספר ימים ולקחתי לי קצת זמן לעצמי ועשיתי חושבים, החלטתי לשנות פאזה, הסתכלות אחרת עליהם, על כל אחד מהם…
והרי זה פלא- ככל שאני, האמא, רגועה יותר, שלווה יותר, משרה עליהם ביטחון, נותנת להם את הכח להחליט, להעז, להתנסות, מפסיקה לרדוף ומנסה להכנס למוחם, לגיל שלהם, מה הם באמת רוצים, מה הם באמת מבקשים- הם שלווים יותר, פחות רבים ביניהם, מתנסים, מעיזים, נפתחים יותר לסביבה והכי חשוב רגועים יותר ומעניקים אהבה כמו שהם מקבלים.
מה דעתך? בזה תמה התקופה הסוערת לעת עתה?
• חגית,

מקסים חגית מה שאת מספרת על השינוי שחוללת בכזאת פשטות.
האם תמה התקופה הסוערת?
בשלב הזה של החיים, כשגישתם לעצמם ולעולם מתעצבת, כשהם למשל שואלים את עצמם ואותך (בערוצים הסמויים ובהתנהגות), האם השלווה והבטחון שאת מביאה עכשיו זה באמת מי שאת, זה באמת החיים? ( הרי לפני כמה ימים גם את לא האמנת בזה…). בשלב הזה, מה שאצל ילד אחד הוא תקופה סוערת, אצל ילד אחר זו התחלת ההשרשה של אמונה בחוסר ומאבק וכוחנות כמאפיינים של ה"חיים האמיתיים", ומכאן למה שנוהגים לקרוא אופי (אני לא מאמין בקיומו של אופי), מבנה פנימי שממנו יוצר הילד /האדם חיים שמושתתים ומאופיינים על ידי חוסר בתשומת לב או מאבק על תשומת לב (שזה אותו הדבר).
אז נראה לי שהתשובה לשאלתך היא במי שאת באמת הולכת להיות מכאן והלאה ובמידת המוכנות שלך להיות שופעת עם עצמך ועם ילדייך…
ומתוך השפע יבואו תקופות סוערות ומרגשות שאין בהן מאבק ושבהן תרגישו ביחד בתוך הסערה ולא סוערים זה על חשבון זה,
נדמה לי שהסערה לכשעצמה היא מין סימן שאנחנו בחיים,
בסערה ובתום,
שי


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *