מאמר – הורות כמעשה ניסים

בפגישות עם הורים אני מגלה שוב ושוב עד כמה מערכות יחסים בין הורים לילדים רוויות בפחדים. המון המון פחד שהתגלגל והתעצם מדור לדור הופך מערכת יחסים שנולדה מתוך הכוונה העמוקה ביותר והמסירות הגדולה ביותר, למבוך של רעיונות נוקשים, אינטרסים סמויים והרבה מאוד מאמץ לשלוט.

הפחד הוא שגורם לכל כך הרבה אבות ואמהות מופלאים שלא להקשיב לעצמם ולא להקשיב למה שילדם מבקש. כל כך הרבה פעמים פגשתי באנשים שכבר מודעים לעצמם וקשובים לקול העמוק שבתוכם, שהעיזו לעזוב עבודה שלא באמת נהנו בה ואפילו לפרק זוגיות שהרגישו כלואים בתוכה, אבל כשעולה נושא ההורות הם מדקלמים את המשפטים המוכרים שירשו מהוריהם וממוריהם: "ומה עם הגבולות?" או "מה, לתת לה כל מה שהיא רוצה?" או "תשמע, העולם הוא מקום מסוכן והילד צריך ללמוד להתמודד איתו…".

כאן אני מבקש לשתף באפשרות חדשה. אני קורא לה "הורות כמעשה ניסים". זו האפשרות שאני מכוון אליה, בחיי שלי עם האשה שלי ועם הילדות שלי ועם התלמידים שלי ועם החברים שלי. כמו כל אמא או אבא, בהרבה מקרים אני לא מתנהל מתוך מי שאני באמת, אלא מתוך ההרגלים והפחדים הישנים שלי. אבל כשאני מתעורר, יש לי על מה להישען. יש לי מקום שממנו אני מקשיב. נקודת המבט שאני קורא לה "הורות כמעשה ניסים" הופכת את ההקשבה שלי לעצמי ואת ההקשבה שלי לילדות שלי לדבר אחד. כשאני חוזר אליהן אני חוזר גם לעצמי.

ברוב המקרים כשמבוגרים מדברים על הורות ועל חינוך הם מתחילם לדבר על "מה נכון". הצורך לדעת "מה נכון" לעשות מגיע בעיני מתוך

פחד עמוק מחופש וצורך עמוק ולא מודע בשליטה. וכך שוב ושוב כשהורים ומחנכים מחפשים מה לעשות או איך להיות, הם מביטים למעלה והחוצה אל מה שמקובל בחברה או אל מה שמומחה או מורה רוחני אמר ולא מביטים למטה, אל הילד שפשוט נמצא שם בתוך החיים שלהם, אל הידיעה האינטואיטיבית שלהם עצמם.

אני מציע לבטוח בעצמנו כהורים ולבטוח בילדינו. ניתן למצוא את כל התשובות המרפאות לכל קושי שם למטה ופנימה, בתוך מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו. נקודת המבט של "הורות כמעשה ניסים" מאפשרת לחדד ולהעצים סוג כזה של הקשבה, להתחיל לשמוע מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו, ולהיענות לבקשות העמוקות שלהם פשוט בגלל שאלה למעשה הבקשות העמוקות שלנו מעצמנו.

כשאני כותב כאן, אני בעיקר ילד. אבל גם מאוד מאוד אבא. אני משתדל לא לשכוח את הילד שאני. הוא מאפשר לי תמימות מוחלטת, אמונה מוחלטת ומבט צלול ומפוקח (כמו של ילד) על העולם הזה ועל מה שבאמת בן אדם מבקש לעצמו לחוות כאן.

אני משתדל לחזור כל פעם מחדש אל האבא שאני. הבורא, היוצר, המסור ללא תנאי לאהבתו ולאהוביו. זה שהחליט לקיים אבהות ומשפחה שמבטאת בדיוק את מי שהוא. זה שמסכים בשמחה להוביל. לשאול בלי פחד ולתת תשובות עמוקות ורחבות כמו שכל בורא שמכבד את עצמו היה עושה.

אני מזמין אותך לקרוא את המילים שכאן כאפשרות חדשה להביט על ההורות שלנו, על ההורות של הורינו ועל העולם שבו אנו גדלים עם ילדינו. שהרי כל רעיון וכל שמחה וכל כאב מקורם שם, בתוך מערכת היחסים המופלאה הזאת בין אבא ואמא וילד.

ככה זה

ילד שהורגים אותו, ממשיך לחיות כמבוגר.
מבוגר שמחיים אותו – מתחיל לחיות כילד.

אל תסכימו שיהרגו אתכם.
אני לא הסכמתי.
תמיד יכול לבוא מישהו,
שינסה להרוג.
והילד שמבקש לחיות,
הוא המנצח.
הוא האמת והאהבה,
ככה זה.

שאלה : האם אנחנו כהורים אחראיים להתפתחות של ילדינו או שהם מגיעים אלינו "שלמים"?
תשובה: גם וגם.

גם גולם וגם פרפר – הפרדוקס המחולל

נשמה, כשהיא מחליטה לבוא, אומרת:

"באתי אליך אמא. אני בוטחת בך, יודעת שאת מבקשת לפגוש בי, לתת לי את מקומי, כאן, במרכז ההוויה, בלב הקיום שלך, בחיבוק ובמזון ובחיוך תומך שרוצה בי, כמו שאני, עכשיו".

"באתי אליך אבא. אני בוטחת בך, אני יודעת שאתה מבקש לפגוש בי, לתת לי את מקומי, כאן, במרכז ההוויה, בלב הקיום שלך, בחיבוק ובמזון ובחיוך תומך שרוצה בי, כמו שאני, עכשיו".

בכל נשמה שמגיעה לכאן, בכל ילד, מתקיים פרדוקס יפהפה: מצד אחד ישנה רמת הנשמה. כנשמה, הכל אפשרי, הכל כבר ידוע ואין שום גבולות. כמו מחשבה חופשית אנחנו יכולים לנוע ממציאות למציאות, לא מוגבלים בזמן ובמרחב, לא תלויים באמא ובאבא.

מצד שני יש את רמת החומר. ברמת הקיום הרלוונטית לעולם הזה, הגבולות של המציאות החומרית והשימוש בהם הם שם המשחק. הרעב, הקור, הכאב, התלות. הצורך לקבל מגע ותשומת לב מבחוץ, התלות שלנו באמא ואבא כמתווכים היחידים בינינו ובין כל מה שאנחנו זקוקים לו. העובדה שלא ניתן להרגיש את העוצמה האינסופית של הנשמה, חוסר האפשרות להרגיש כל מה שרוצים (למשל להרגיש אהובים גם כשלא מקבלים את זה מאמא ואבא) – המוגבלות הזו והלימוד שהיא מאפשרת, זו הפואנטה בלחיות בעולם החומר. בלהיות ילד.

מתוך הפרדוקס הזה – כמו פרפר מתוך גולם – עולה ומלבלבת מערכת היחסים המופלאה בין ילד או ילדה לבין הוריהם.

מהבנת הפרדוקס הזה עולות כל השאלות הנכונות וכל התשובות היצירתיות הנחוצות לילדות מלאה ותומכת, להורות אוהבת ובטוחה ומתוך כך לעולם שבו מבוגרים הם באמת כאלה שהתבגרו וילדים הם באמת ילדים.

למשל כשילד מבקש להרגיש בטוח, ברמת הנשמה – הוא כבר בטוח. התחושה של השקט והחיבור וההגנה היא חוויה שמוכרת לו מהתנסויותיו בעולמות אחרים שמהם הגיע. היא מוכרת כתחושה שבאה מבפנים. ברמת החומר לעומת זאת – הוא מרגיש פגיע ושברירי לחלוטין, ועד שהוא אינו מרגיש את הידיים הבטוחות שמחבקות אותו, את הגוף הגדול שאליו הוא מוצמד, עד שלא מגיע איזשהו חומר שמרגיע את המתח בקיבה – הוא חסר בטחון לגמרי. הוא חווה שוב ושוב את פגיעותו ואת התחושה שהבטחון הזה מגיע רק מבחוץ, ולמעשה רק מאמא או אבא.

כלומר כל מה שילדנו מבקש מאיתנו, כבר יש לו. וגם אין לו. הנשמה שלו מתגשמת בילד, שתלוי בנו – הוריו – כדי להגדיל את הבחירה שלה והחיבור שלה והמחויבות שלה לאנרגיה מסוימת. באמצעות החוויה של התלות והחוסר באותה אנרגיה, לעתים למשך דקה ולעתים למשך 60 שנה, נותנת לעצמה הנשמה הזדמנות לבחירה מחודשת. הבחירה המחודשת באותה אנרגיה בעולם הזה שלנו נושאת חותם מיוחד, עמוק ומחייב, כמו שרק כאן אצלנו, בעולם החומר ניתן למצוא.

ילדינו מבקשים מאיתנו משהו שמצד אחד קיים בתוכם כפוטנציאל אנרגטי ומצד שני רק דרכנו יוכלו לחוות אותו כחיים, כמציאות ברורה ומחייבת, כאמת בוהקת ומרגשת בשפה היחידה הרלוונטית לחיים האלה – שפת החומר.

***

בקשה של ילד היא הבקשה לחוות משהו – ביחד. תינוק פעוט שמבקש מאמא שלו שתיתן לו תחושת ביטחון, לא מבקש שהיא תיתן לו משהו, שתעביר לו איזו חבילה של בטחון. למעשה הבקשה שלו היא יותר כמו שאלה על הזהות העמוקה, הפנימית שלו – "תגידי אמא, אני יצור מוגן ובטוח? אני יצור שקט וסומך? אני כזה ששמח בחלקו?".

על השאלה הזאת, בכל רגע, בכל סיטואציה, עונה האמא ב"כן" או ב"לא". כשהיא מרגישה בטוחה ומוגנת, כל מה שתעשה יהווה מבחינת הילד את התשובה "כן". כשהיא מרגישה פגיעה ומאוימת, כל מה שתעשה ותגיד יהווה מבחינת הילד את התשובה "לא".

כל ילד מגיע עם נקודת הנחה בסיסית שהתשובה לכל השאלות היא "כן". כך הוא חווה את עצמו ברמת הנשמה. תוך כדי כך הפרדוקס המופלא הוא שסביב שאלות מסוימות הוא ממש רוצה (ברמת הנשמה) לקבל את התשובה "לא", כי שאלות אלה נוגעות לחלקים בזהותו שהבחירה בהם לא מלאה והמחויבות כלפיהם לא קיימת. למשל המחויבות לחופש. למשל המחויבות לשפע. למשל המחויבות לייחודיות. הוא בא לכאן, לעולם החומר, בכדי להגדיל את מחויבותו לחלקים מסוימים בזהותו. הוא עושה זאת באמצעות תחושת הפער שנחווית כאן בצורה מאוד ברורה ובאמצעות הבחירה החופשית שאפשרית לו כאן. אתה יכול להאמין שאתה מיוחד וכך ייראו חייך ואתה יכול להאמין שלא ולהיאבק כדי להוכיח את ייחודיותך – וכך ייראו חייך, וגם זה בסדר. בחירה חופשית. כל אחת מהבקשות היא למעשה שאלה שילד מפנה להוריו בתחום מסוים שהכרחי לקיומו המלא כנשמה בגוף.

מתוך המפגש בין השאלה של הילד (למשל 'אבא ,אמא האם אני מוגן?') לבין התשובות של הוריו (למשל 'כדי שנהיה מוגנים צריכים לנצח את אויבינו…') נולדת תפיסת העולם של הילד, נוצרות האמונות העמוקות שמתוכן הוא מרגיש וחושב ופועל.