ברצוני להתייעץ איתך לגבי בני בן השנה ושבע.
כבר כמה זמן, אפילו חודשים בני נושך אותי, אבל רק אותי. אני אומרת לו שזה לא נעים לי, נותנת לו תחליף לנשיכה (איזה משהו רך בהשיג יד), מרחיקה אותו ממני ואפילו צועקת (לאחרונה). הגיעו מים עד נפש. אני כבר לא יודעת מה לעשות.
הוא לעומת זאת מאוד משועשע מהעניין. זה מצחיק אותו שאני מתרגזת, ומטפס עלי במרץ כשאני מרחיקה אותו ושוב נושך.
אולי פרטים שיתנו לך כיוון-
הוא נגמל מהנקה לפני 4 חודשים, הוא איתי בבית, הוא ילד חייכן ועליז, הוא קשור לאבא שלו כמו שהוא קשור אלי, אבל אותו הוא רק לפעמים נושך.
אשמח לקבל עצה כי אני כבר אובדת עצות בנושא הזה.
תודה
קודם כל איריס אני מתנצל על העיכוב בתשובה ומקווה ששבת לכאן.
נדמה לי שלילדך, (מה שמו?) לא ברור שאת קיימת.
בזמן הזה הוא הולך ומתוודע לאפשרות שיש אנשים שונים עם רצונות שונים בעולם הזה ושהוא נבדל ממך ושאת אמנם קיימת לא כחפץ, לא כפונקציה למילויי צרכיו, אלא כאדם עם רגשות ורצונות משלו.
הוא שואל את השאלה השלישית (צ'אקרה 3): "האם אני יחיד ומיוחד, האם הקיום הנבדל שלי מעצים או מסכן אותי?"
כיוון שרובנו כילדים קיבלנו על השאלה הזאת את התשובה: "לא!" אנחנו עסוקים כל החיים בלוותר או בלהוכיח את הייחודיות שלנו, זו שלא באמת ברורה ונפלאה בעינינו .
הנשיכות שילדך נושך אותך הם הקצנה של השאלה הסמויה שהוא מפנה אלייך : "תגידי אמא, יש לך חיים משלך? חוץ מלדאוג לי ולדאוג לבית ולדאוג לאבא ולדאוג לעתיד ולדאוג ל..., יש לך גם רצון וזהות משלך?"
על השאלה הזאת לא מספיק לענות ב :"בוודאי! הרי סיימתי תואר ב... וגם יש לי בית משלי ואני ממש מקפידה על תזונה טבעית" וכו'...
התשובה כן מגיעה מ: א. בהירות שלך עם עצמך לגבי מה שאת רוצה ומה שאת בוחרת שאינו מושפע מדבר מלבד השמחה שלך.
ב. הגאווה וההוקרה שלך כלפי מי שאת וכמה שאת יפה וכמה שנפלאות בעינייך הבחירות שלך בעבר בהווה ובעתיד.
הצעה : לכי לראי.
תסתכלי טוב טוב טוב שם, מה את רואה?
מי זאת האשה הזאת?
מה מיוחד בה?
מה מקסים בה?
ועכשיו תסתכלי שוב והפעם מהעיניים של ילדך, מה הוא רואה?
מה יש שם שלא שייך לו, מה יש שם שמאפשר לו לראות את העצמאות שלך, לא דרך מה שאת לא רוצה, לא דרך מה שאת לא מסכימה אלא מה שפשוט יקר עד כדי כך שברור שלא משתמשים בו ולא מנצלים אותו וכמובן שלא מעלים על הדעת לנשוך אותו...
כשבתוכך יהיה ברור לך שאת יקרה ומיוחדת יהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך.
כשיהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך זה מה שיקרין ממך החוצה.
ואז זה לא ממש חשוב אם את עוצרת אותו ברכות ובהירות כשהוא מתקרב אלייך בצורה אטומה, או כועסת בכנות ומרחיקה אותו בנחישות כשהוא נושך אותך, או אומרת לו בקלילות- "עכשיו אני מדברת בטלפון וכשאסיים אביא לך את האוכל", ( או לחילופין: "לא מתאים לי עכשיו").
הרבה הורים מצפים מילדיהם שיתנו להם מרחב שאינם לוקחים לעצמם ובכך- בלי לשים לב- יוצרים מאבק וכאב סביב גבולות, שאמור ויכול להיות תקשורת פשוטה ורכה.
מקווה שעזרתי במשהו, שי
