יש לי תאומים בני 3 וקצת, ולאחרונה הם התחילו להשתמש במילים לא כל כך נעימות ("מטומטם", "סתום את הפה", "דפוק" והאחרונה היתה "בן ז..."). אנחנו לא משתמשים בשפה הזו בביתנו. אני מתארת לעצמי שהם רכשו את השפה "החדשה" בגן.
בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. כעסתי, אמרתי להם שכך לא מדברים וכו'...
בוקר אחד כאשר הם השתמשו בשפה זו במהלך מריבה ביניהם, שאלתי אותם למה הם משתמשים במילים האלו? אחד מבני אמר: "אמא אני צריך להוציא את הכעס מהבטן". הייתי המומה! בגיל הזה הוא כבר מבין שכשיש כעס צריך להוציא אותו באיזושהי דרך. אמרתי לו שיש מילים אחרות שאפשר להשתמש בהם כאשר רוצים "להוציא כעס מהבטן" כמו: "אני כועס עליך", או: "נעלבתי" וכדומה.
שאלתי היא: האם אני צריכה להתעלם כאשר הם מדברים כך, או לגשת אליהם כאשר הם משתמשים בשפה זו ולהפוך את המילים הללו למילים "נקיות", כמו: "תגיד לו שאתה מאוד כועס, שלא נעים לך שהוא לקח..." וכו'...?
את יודעת לי, הבן שלך הוא מדהים. ואולי פשוט תקשיבי לו.
אני אנסה לומר לך מה שלדעתי הוא התכוון לומר לך במשפט: "יש לי כעס להוציא מהבטן".
הוא אומר לך: "אמא, כעס זה כעס. זה לא דבר נחמד ולא דבר נאור ולא דבר שקול. זה רגש קשה שמתפרץ החוצה כשאני מרגיש שסוגרים עליי, שמאיימים על הגבולות שלי או על הזהות שלי (צ´אקרה 3). זה רגש בריא שבא מתוכי כדי לעזור לי להרחיק מעלי דברים ואנשים ומחשבות שמאיימים עליי.
את רוצה ממני מילים יפות?! את רוצה שאני אהפוך להיות נחמד ומזוייף ומנומס עם מרתף אפל ומתפוצץ מרגשות מודחקים שלא יפה לבטא כמו כל המבוגרים בדור שלך? אני לא רוצה, אמא. כשאני כועס אני משתמש במה שלמדתי בגן ובמה שלמדתי בבית ובמה שהוא פרטי שלי ומוציא את זה ו.... עובר הלאה לרגש הבא- אולי עצב, אולי פחד, אולי שמחה- משהו עדין יותר שמחכה להתגלות מאחורי שכבת הכעס.
ומה את אומרת אמא?
את יכולה לקבל אותי ככה?
את מסכימה להכניס לבית שלנו, לחיים שלנו מילים לא יפות ורגשות גולמיים לא מעובדים?
את יכולה להכיל אותי כמו שאני עם האפל והקשה שבי?
אם כן, אז אני יודע שבאמת אין גבול לאהבה שלך אותי,
תודה, גם אני אוהב אותך מאד מאד".
האם לא ניתן להוציא את אותו כעס בדיוק בדרך אחרת? האם עלי להתעלם
ממה שהוא אומר או לומר לו: "כן, אחיך בן ז..., דפוק, וכו'...?"
אני אוהבת אותם ללא תנאים ומוכנה לקבלם, את כל כ-ו-ל-ם, אך האם עלי להרשות את ניבולי הפה בבית???
