סקירות של הספר

מאת סתיו מיכאלי – אתר נוריתהHorutKeMaaseNisim-4s

ספר הזה היה אמור להגיע אליי כבר בראש השנה העברית (ספטמבר 2013), מסיבות טכניות (הדואר לא בא היום וכנראה שהאוטו האדום נתקע בפקקים כמה חודשים) הוא לא הגיע וכבר שכחתי בכלל שביקשתי אותו לסקירה עד שראיתי ראיון עם שי באיזו תוכנית בוקר במקרה, ככה זה- אני מזדקנת ונעשית סנילית. מזל שהדיקטטו-נורית זכרה וביקשה אותו שוב עבורי וכשהגיע והתחלתי לקרוא הבנתי שהרווחתי בגדול כשנחשפתי אליו, גם אם לקח לי זמן לקרוא אותו עד סופו, ובסיומו לכתוב סקירה אודותיו. במקרה הנוכחי זו לגמרי אני ולא הוא.
טוב, כבר סיכמנו שאני זוחלת מטבעי בקצב בהשוואה לאחרים והקלישאה הנפוצה סוברת שעדיף מאוחר מאשר אף פעם…
הבעיה היחידה בנוגע לסקירה הזו היא לא מתי הקלדתי אותה ומתי עלתה לבמת 'האימפריה-הנוריתית', אלא העובדה שאומנם נהניתי והועשרתי המון מקריאת הספר הזה, אבל אין לי שמץ קלוש של מושג כלשהו איך לכתוב סקירה ממוקדת, ממצה ומדוייקת, כזו שלא תיראה כמו דוקטורט ברמת המחקר והנתונים המפורטים בכמויות, ובמילא, אחד הסודות הגלויים כאן הוא, שמבין כל סוקרי הספרים באימפריה, היכולת שלי לשפוך מילים על מילים על מילים על פסקאות ועל משפטים, בלי לעצור ולהתחשב בעיניהם העייפות של הקוראים (ובזמנם המוקדש לקריאת חפירותיי), היא מהגבוהות ביותר, וספר כזה שבעצמו נובר, מנתח, מפרט ומסכם 18 שנים של אבא, מחנך, מנהל ומקים בית ספר בעל גישה חינוכית חדשנית ומטפל בהורים, מאתגר אותי פי כמה. כן, אפילו אותי. הספר הזה הוא כמו מראה בה אני רואה איך אני מצטיירת בעיני כל קורא תמים שנתקל בי בשוגג או במכוון, יש בו הערות סוגריים לעיתים מהסוג שאני נוטה להשתמש בו…
ולכן החלטתי, לראשונה בחיי (ואולי יבדקו את בריאותי לאחר הסקירה הזו), ובטרם הפכתי לאמא בעצמי (קצת קשה כשאת נשואה קתולית רק למרפי ומתנזרת במידת האפשר מבני אדם בלי שעברו עשרות מבחני כניסה לחייך ולליבך- שכמו הקקטוסים- קוצני ודוקר מבחוץ ורך מאוד מבפנים…), לנסות לתמצת את עיקרי הדברים והפרקים. נסכם מראש שאני ממליצה לכם לקרוא, לאמץ ולהקשיב לילדים הפרטיים שלכם ולאלה שהייתם פעם ועדיין נמצאים עמוק בתוככם. ומכאן שאר הסקירה היא בעיקר תוספות ותבלינים למנה העיקרית.
הספר, כאמור, מביא את תובנותיו של שי, אבא לשלוש, שהבין איפשהו במפגש עם בנותיו שהוא מפספס משהו בהבנה המדויקת של מה באמת הן מבקשות בהתנהגות חיצוניות מסוימות שהן מפגינות מולו, מול אישתו ומול מוריהן, ואיך אפשר לאתר את אותן הבקשות הסמויות בלי להתעצבן במהירות על האופן בו יצאו החוצה וכיצד ניתן לקיים אותן אחרי שהתבהרו ולחזק את מערכות היחסים בין המבוגרים לילדים.
חשוב לציין- זה לא ספר עיון, הוא אומנם טומן בחובו הרבה ידע המבוסס על ניסיונו האישי של שי בכל הכובעים במשך 18 שנה, אבל הוא אינו כבד לקריאה ולא כתוב בטון ידעני ומלומד וגם לא ערוך ככזה, הוא פשוט משרת את המטרה- להסביר את חשיבות ההקשבה הפנימית לעצמנו ולילדים.
לאורך כל הדפים משתף שי בגוף ראשון עם חוויותיו עם משפחתו, מטופליו ובעיקר על עצמו בכל אינטראקציה, מה שאל את עצמו, איך הגיב לסיטואציות מגוונות, הוא אינו חוסך בשיתוף גלוי ומלא כנות בטעויות שעשה ועוד יעשה מתוקף היותו אנושי ועל אף ההשתדלויות הרבות שלו והידע האינטואיטיבי שלמד לסמוך עליו ולהיעזר בו, ומוסיף כל מיני סיפורים, תובנות ואנקדוטות להמחשה (והערות סוגריים…) על כמה בשורה התחתונה, ההקשבה העמוקה (והרוחנית במידה רבה) יכולה לחולל פלאים העובדים כמו קסם מול הילדים (ועצמנו) במערכות היחסים, וכמה אם לא נפתור קודם כל את הדברים האלה עם עצמנו ועם זיכרונות ילדותינו המוקדמת, לעולם לא נוכל ליצור משהו שישבור דפוסים וערכים שאימצנו/ירשנו מהורינו והם מהוריהם, גם כשסבלנו ונשבענו שלא נהיה כמוהם…
הספר נפתח בהקדמה ארוכה ומרתקת שנותנת חיבור ובסיס להזדהות עם שי והנסיבות שהפכו אותו למי שהוא ולמקורות שהובילו אותו לתובנות ולתכנים אותם יחלוק בעמודים הבאים.
הפרק הראשון נקרא "מה באמת מבקשים מאיתנו ילדינו?" – הוא מתחלק לארבעה חלקים (אכתוב עליהם בהמשך) הפרק תוהה יחד עם הקוראים מאיפה מגיעות נקודות המוצא של שי עצמו והחיכוך הנגרם כתוצאה של אי ההבנות של ההורים את ילדיהם. מכיוון שבקשות אלו הן בסיס הדברים בספר וחוזרות על עצמן לכל אורכו תוך בדיקתן בסיטואציות אפשריות שונות, כולן מובאות כביכול בקולם הפנימי של הילדים מרגע בואם לעולם ובכל יום מרגע היוולדם, אעתיק אותן, למרות שבתמציתיות (שוב השורש הגס הזה נאמר מפי…אולי אני באמת מדרדרת אם אי ככה מכריזה על התקמצנות במילים…) של הסקירה הזו- כל הבקשות המהותיות האלה, שאני מאוד מסכימה איתן, ישמעו רדודות יותר מכפי שהן באמת, מה גם שהן כוללות הרבה פענוח מילולי של רגשות, ומדובר מראש במשימה מסובכת כשבאים להמליל רגשות בצורה מדויקת. תיאלצו לסלוח לי על הבלאגן בסקירה, כמו שציינתי אני לא בטוחה איך לכתוב אותה.
'הבקשה הראשונה- להרגיש בבית'– ילדים באים לעולם ורוצים שהוריהם יעניקו להם הרגשה שיש להם מקום בטוח להישען עליו ללא תנאים.
'הבקשה השנייה- לחוות הנאה, חיות, משחקיות ותשוקה'– לעשות בחופשיות מה שמהנה עבורנו, פשוט כי זה נעים וזה מה שנותן לנו את האושר הבסיסי והטהור ביותר.
'הבקשה השלישית- לחוש את הייחודיות והניצוץ'– אני מיוחד כמו שאני, אני מומשל לשמש שכולם מסתובבים סביבי ונהנים מחומי ואורי השופעים.
'הבקשה הרביעית- להרגיש ביחד, בקרבה עמוקה'– הילד מבקש להרגיש ולדעת את הבחירה להיות איתו, לחוש בעוצמה את השותפות של ההורים במסעו לגדול ולהתפתח ואת הנאמנות שלא משנה מה- מקבלים אותו גם עם החולשות שלו.
'הבקשה החמישית- בקשה לחופש הביטוי'– הילדים רוצים שיאפשרו להם להיות גלויים ולהוציא החוצה וללא מעצורים כל מה שהם מרגישים, שהשיפוט של ההורים בתור התחלה לא ישלוט בהם, יגרום להם להדחיק את הרצונות שלהם ולפחד להיות חופשיים להתבטא כפי שהם חשים.
'הבקשה השישית- בקשה לחופש המחשבה'– ילדים ידועים כבעלי דמיון מפותח יותר מהמבוגרים שכבר איבדו את התמימות נוכח השפעות המציאות החיצוניות והפסיקו להאמין, ילדים מבקשים מהוריהם שיאפשרו להם לעוף עם הדמיון לכל מחוז שמתאים להם.
'הבקשה השביעית- בקשה לחופש ההווייה'– להיות אנחנו, כבני אלים, לנכוח ולקבל הכרה על הכאן ועכשיו שאנחנו חיים.

כן, כשאני כותבת ככה את הדברים, ברור שזה נשמע על פניו כמו עוד אחד מאותם הספרים הרוחניים וכמו מתכון לעוגה ונוסחה מתמטית- תוסיף איקס מצרכים, מדוד כמויות במדויק לקבלת טעם מסויים, חשב שטחים וכו'… ואני שוב מדגישה כמה אני מצטערת שזה נשמע ככה, שי מעורר הזדהות בשיתוף האישי והוא חוזר ומעמיק עוד בבקשות האלה, מביא דוגמאות מהחיים שימחישו התנהגויות של ילדינו שבעצם מבטאות זעקה למילוי לפחות אחת מהבקשות האלה, הקשבה מעמיקה לצרכים הכי פשוטים בנפש הילדים.
הבקשות נשמעות דומות זו לזו הרבה פעמים, ובוודאי כשהן כתובות בקצרה על ידי, ולא מין הנמנע שלעיתים קרובות התנהגות מסוימת משוועת למענה על כמה מהבקשות בו זמנית. כמו כן, אין בהכרח סדר וחשיבות לדירוג הבקשות, כולן נחוצות וזקוקות להקשבה על מנת לעזור להורים להפוך את ילדיהם (ואת עצמם) לאנשים שלמים, מסופקים ומלאים יותר.
הפרק הראשון מתחלק לעוד שאלות המובילות כותרות הפותחות נושאים (אמרתי לכם- הכוונות שלי טובות, אבל לכתוב על הספר הזה מקביל לדוקטורט) המשתלבים עם הבקשות.
'אוטו גלידה'– החלק הזה בפרק הראשון נפתח בסיפור על ילדה קטנה שמשתוקקת לגלידה ומחכה בקוצר רוח לבואו של האוטו גלידה לרחוב, הריר נוזל לה רק מהמחשבה על טעמה המתוק והמופלא של הגלידה, היא דרוכה לקולם של האוטו ושל המוכר ומבקשת מההורים שוב ושוב להתפנות ולתת לה כסף לגלידה ובגלל שהיא קטנה וגם רוצה שיתייחסו אליה ויענו על הבקשות העמוקות שלה (לא רק הגלידה עצמה, כמובן) ויבואו איתה לקנות את הגלידה כשיגיע המוכר, ההורים עסוקים בבעיותיהם ובמילוי צורכיהם ולא באים, הילדה ממשיכה לקוות ולבקש, בסוף ההורים באים- אבל למרבה האכזבה של הילדה שכל כך חיכתה וקיוותה ללקק את הגלידה, הם קונים גלידה רק לעצמם וחוזרים הביתה, בעוד לילדה לא קנו גלידה והיא נותרת שבורת לב ומפנימה מסר שהיא לא ראויה ליותר מאשר ויתור על עצמה ועל הדרישות שלה כדי לקבל יחס… הסיפור הוא מטאפורה שמטרתה להסביר מה חווים ילדים שמוותרים על אותן בקשות פנימיות שתוארו למעלה, הם חווים תסכול והבנה של מציאות מאכזבת במיוחד מול הוריהם, שאמורים להקדיש את כל מה שהם יכולים בהיבט הרגשי עבור הילדים ולתת להם מקום בטוח, ההבנה הזו גורמת לילדים להתבגר טרם הזמן ולקבל תחושה מיואשת יותר על העולם. משהו בהם נשבר, משהו בילדות אבד.
בהמשך הפרק הראשון יש עוד שני תתי פרקים 'קשיים לא נועדו להיפתר' ו'כשמבוגר מקשיב לילד'.  אלה תתי פרקים מעניינים שממשיכים להעמיק ולחזק את הרעיון של מה חווה בתוכו ילד כזה וכמה חשוב להיות מודעים ולהקשיב לעומק להתנהגויות חיצוניות של ילדים שמבטאות הרבה אלמנטים של אי הקשבה מצד ההורים לבקשות הפנימיות של הילדים.
שי חוזר ומדגיש שלא אמורים לתת לילד כל דבר שהוא רוצה ברמה החיצונית, הצורך בגבולות קיים, אבל הוא מדגיש כמה פעמים שלסאבטקסט יש חשיבות ומה באמת מבקשים הילדים בהתנהגות שלילית כלשהי בהתאם לשבע הבקשות.
פרק שני- 'הקשבה אחרת'– מה קורה כשלא הולך, איך יוצרים הקשבה בין הורים לילדיהם גם כשיש הרבה לחצים, קשיים ועיכובים תרבותיים, סביבתיים, חינוכיים… ההקשבה עצמה היא הדבר שחשוב לתרגל ולפתח אצלנו על מנת שנוכל להיענות לבקשות ילדינו.
ההקשבה מקבילה למסע, מסע המכיל ארבעה צעדים עיקריים: הכלה, התבוננות, הסכמה להיענות והרחבה.
אהבתי מאוד את האמירות בפרק הזה, אני נמנעת מלהרחיב עוד רק כי כאמור אני רוצה להמשיך בסקירה ולא יכולה לפרט את כל הסעיפים וההסתעייפויות שלהם, יש המון כאלה בספר הנוכחי (סיכמנו שהוא ניצח אותי בנחישות לחפור לעומק בסקירות ולעבור את אורך הספרים עצמם לעיתים…).
פרק שלישי- 'השיחה הסמויה'- צורות תקשורת בין הורים לילדים תוך שימוש בדימוי היחסים ללונה פרק עם קצב מהיר, הרבה ריגוש וגירויים. הפרק מפרט חמש רמות של מסרים. כאחת שלמדה תקשורת אני יכולה להגיד שאולי השמות כבר שונים אבל העיקרון ברור לי וחוזר בדרכים כאלה ואחרות במקומות נוספים, מה שאומר שהוא אמין.
פרק רביעי- 'הפרידה מהורינו'– הפרק הזה הוא כנראה הפרק האהוב עליי בספר, הוא בוחן את הרעיון של לעוף לדרך עצמאית כבוגרים, לחתוך את חבל הטבור המטאפורי עם ההורים, להתבגר ולצאת לעולם שאינו עולם הילדים ומילוי הבקשות הפנימיות, בפרק נבחנים מיתוסים מעניינים על אותם גיבורי ספרות יתומים דוגמת בילבי, אלאדין והארי פוטר, המוטיב החוזר הזה חלחל אצלנו עמוק בתודעה ושי מסביר עליו ועל הרעיון של לגדול בלי הורים והאם עדיין אפשר לפרוח כילד כשאין מי שימלא את הבקשות הפנימיות ויקשיב לנו.
המידע על המיתוסים של הגיבורים היתומים מוזכר גם בכריכה האחורית, תיכננתי ללמוד בביליותראפיה וספרות ילדים מעניינת אותי מאוד, האזכור בכריכה הוא שגרם לי לבקש את הספר לסקירה מלכתחילה ואני שמחה שהגעתי אליו, קראתי, למדתי, הועשרתי והשכלתי. מה גם שכרגע הוא מתחבר ישירות למחשבות שלי ביומיום, אז הוא רלוונטי מהרבה בחינות.
פרק חמישי- 'מסך האשליות'– עוד פרק שמאוד אהבתי ורק מבעיות של צורך לתמצת אני לא אפרט עליו הרבה. הפרק הנוכחי עונה על שאלות מהותיות נוספות הקשורות בהתבגרות והוא משתלב נהדר עם הפרקים הקודמים בבואו לבחון את אותה ההקשבה לבקשות הפנימיות, בקשות לא נעלמות לחלוטין וגם לא הקשר עם ההורים שלנו כשמתבגרים, השאלה היא מה קרה עם הבקשות לאורך השנים ואיך הן עיצבו אותנו אם מולאו או לא מולאו בילדותנו, הפרק דן בשאלה מה קורה כשצריך כל הזמן להיות בתחושה של מלחמת הישרדות בשביל לחזור להתמקד ולהקשיב למה שבפנים ושקט ולא לתכתיבים העולם החיצוני השואבים אנרגיות.
אני מרגישה שכל התקציר הזה עושה עוול עם הפרק הזה בפרט ועם הספר בכלל, הכוונות שלי טובות ואני רוצה לפרגן לספר הזה, אבל איכשהו הסיכומים האלה משטחים את התכנים, מהסיבה הזו אני חורגת מהרגלי ונמנעת מציטוטים, זה כי אני לא חושבת שאצליח אי פעם לסיים את הסקירה הזו ובעולם של מאה וארבעים תווים וסמיילים שמייצגים עולם שלם, גם ככה אני כותבת הרבה מעבר למסוגלות הקריאה של רוב האנשים…
פרק שישי- 'הלו אבא'– כשמתבגרים מתחילה העבודה שבעצם מעולם לא הפסיקה…
פרק שביעי- 'בין ישן לחדש'– סיכום כללי שסוגר נפלא את הקצוות והנושאים שהועלו ופורטו בכל הפרקים הקודמים, כקוראת אני אוהבת שספרים משאירים אותי עם מחשבות ורגשות שיגרמו לי להתאמץ בזכות ההבנה שצברתי בקריאה ובכלל והרצון שדברים יקרו, יחלחלו למציאות שלי וייושמו. והספר הזה הצליח להותיר בי חותם שייחרט לי בזיכרון.
בקיצור כי אני מסתבכת עם המילים- תקראו את הספר-אמצו את התורה!!!

 

_____________________________________________________________________

מאת יעל מנור – אתר אוסראלים

את הפוסט הבא כתבתי כבר מזמן. כתבתי אותו בתשוקה גדולה ורציתי לפרסם אותו מיד כשהוא היה מוכן. קצת התבחבשתי עם מציאת מקום ראוי לפרסם אותו בו עד אשר הועלתה הצעה (תודה ענת) לכתוב בלוג משלי באתר אוסראלים (תודה רן) והחלטתי שזאת הכתבה שתתפרסם כבלוג מספר שלוש. אז הנה הוא לפניכם: בלוג המוקדש כולו לסקירת הספר המדהים "הורות כמעשה ניסים" מאת שי אור בהוצאת "בדיוק"

הורות כמעשה ניסים

"אם התחלת לקרוא בספר הזה כנראה שנולדת. ואם נולדת זה אומר שיש לך הורים. אחד או שניים. חיים או מתים"

במילים אלו נפתח הספר המדהים הורות כמעשה ניסים מאת שי אור, שהתגלגל לידי לפני מספר חודשים. ספר משנה חיים שלא במקרה הגיע לידי (כי שום דבר לא קורה במקרה) ובא לי בדיוק בזמן. בתי הקטנה היתה אז פחות מבת ארבע והיו לי איתה לא מעט התמודדויות. במשך זמן מהחיפשתי עצה מה הדרך הנכונה להתמודד איתה.

בשי אור נתקלתי במרחב הוירטואלי בעקבות לינק ששיתפה חברה וממנו הגעתי לוידאו של שי במהלך קמפיין בו הוא מבקש לגייס כספים על מנת להוציא את הספר לאור. בוידאו הזה הוא כינה את הספר "חומר טוב" והסביר למה כדאי לי בתור הורה לקרוא את הספר. אהבתי את המסר הכללי ומיד נרשמתי. חיכיתי כמה חודשים, במהלכם קיבלתי מדי פעם עדכונים על התקדמות פרויקט הדפסת הספר ואז ביום נכסף אחד – הוא הגיע: הורות כמעשה ניסים.

כבר בעמוד השני של הספר מצאתי פסקה נוספת שנחרטה עמוק בתודעתי:

"כי כשמדברים על הורות, מדברים בעצם על בית המלאכה שבו נבראת האנושות. וזה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי במקרה הטוב ומשימה מכבידה עד ייאוש במקרה הרע"

ובעמוד הרביעי קראתי את הפסקה הבאה:

"איך זה קורה? מדוע הורים מכל המינים והסוגים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרים הגרועים יותר ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם?"

בהמשך עובר שי אור לשתף את הקורא בעברו כיליד ותושב הקיבוץ, דרך חיים שהביאה אותו בגיל מאוחר יותר לחקור ולהתעמק בקשר שבין ילדים להורים ולשאול את השאלה הכל כך קשה: מה מביא הורים לנהוג בילדיהם על פי אותן מוסכמות שמהן נפגעו כל כך כשהיו ילדים בעצמם.
כחלק מתהליך ריפוי וצמיחה שעבר, פגש שי בתפיסת שבע הצ'אקרות, תפיסה שחובקת לדבריו את כל תחומי הקיום האנושי. שי הוקסם מכך שניתן להקיף את כל רובדי הקיום האנושי בתוך מבנה פשוט וכל כך אינטואיטיבי  וביצע העברת משקל מהשיחה שמקיים אדם עם עצמו ועם העולם בכל אחת משבע הצ'אקרות לשיחה הסמויה שבה כל ילד מבקש מהוריו שייענו לו. הוא קרא להן "שבע הבקשות". לפני שנפרט מהן שבע הבקשות, מן הראוי  להזכיר את החוזה הראשוני.

החוזה הראשוני

זהו אותו חוזה עמוק, תת-קרקעי עליו חתמנו עם ילדינו עוד לפני שנולדו. בחוזה הזה יש שני צדדים לא שווים. אנחנו ההורים, מתוך שבחרנו או הסכמנו להיות הורים בעצם אמרנו "אני מתחייב לאהוב אותך, ילדי. מתחיב להיות הקרקע לצמיחתך, ומתחייב להיענות לכל בקשות העומק שלך". ילדינו, מעצם העובדה שהסכימו לבוא דווקא אלינו, אמרו, "אני מפקיד את חיי בידיך. את כל בקשות העומק שאני מפנה אליך. מרוב שאני סומך עליך, אני מוותר על כל אפשרות אחרת למימוש הבקשות האלה".

כשילד מרגיש שהוריו מתעלמים מחלקם בחוזה ומההתחייבות שלהם להיענות לאחת משבע בקשות העומק שלו, הוא מתחיל להשתמש בכל האמצעים שיש בידיו כדי להזכיר להם את החוזה. בהתחלה בעדינות, ברמזים שמשתלבים יפה בחיים. זהו שלב הבקשה. אם בקשת העומק של הילד לא נענית הוא עובר לשלב הדרישה, שם הילד ישתמש בדרכים נחושות ובוטות יותר הבאות לידי ביטוי בהתנהגויות מעצבנות ואפילו מחלות רק כדי לאותת להורים שהחוזה הראשוני הופר. צורת תקשורת שכזאת המתבטאת במיני הפרעות והתנהגויות, נחווית להורים כמעיקה, מסובכת ולעיתים חסרת סיכוי, אך חשוב להבין שזוהי דרכם היחידה של הילדים להזכיר להוריהם את החוזה עליו חתמו. הילדים, שהם הצד החלש בחוזה, אינם יכולים לכפות על ההורים לקיים את חלקם בחוזה, ואין שום בית משפט שיכול לחייב את ההורים להתעורר ולהיענות לילדו. כל שנותר להם לעשות הוא לזעוק בכל כוחם (על ידי התנהגויות כאלה ואחרות) בנסיון להזכיר לנו את החוזה עליו חתמנו באהבה גדולה כשהפכנו להיות הורים.

מכאן עובר המחבר לתאור שבע הבקשות. הוא מתארן במלוא הדרן במשפטים ארוכים ותיאורים עשירים. אני אביא כאן את כותרת הבקשה והסבר מתומצת מהי.

שבע הבקשות

  • להרגיש בבית – לחוש בטוח ומוגן בעולם הזה אליו ההורים הביאו אותי.
  • לחוות הנאה, חיות, משחקיות, תשוקה – לחוש את טעם החיים ולהתענג על הקיום שלנו כאן.
  • לחוש את ניצוץ הייחודיות – להרגיש מרכז היקום, נפלא ומיוחד כמו שאני. בדיוק.
  • להרגיש ביחד, בקירבה עמוקה – לחוש את הבחירה בי, אחוות הנשמות ועוצמת שותפות האמת.
  • בקשה לחופש ביטוי – הרשות להביא החוצה לעולם את מה שבתוכי ללא פחד.
  • בקשה לחופש המחשבה – הרשות לדמיין, לחלום ולחוש בקסם הייקום
  • בקשה לחופש ההוויה – הרשות לחיות כנשמה גדולה כאן על פני האדמה.

בהמשך מביא המחבר סיטואציה דמיונית המשמשת כמשל וגם היא נחרטת עמוק עמוק בתודעת הקורא ומלווה אותו אח"כ בקריאת הספר לכל אורכו – סיטואציית האוטו גלידה

אוטו גלידה

שוב אני מתמצתת סיטואציה שבספר כתובה בשפה מלאת תיאורים, ארוכה ומפורטת. בסצינה ילדה בת ארבע רצה החוצה למשמע צלילי אוטו גלידה בהתלהבות אדירה ומתפרצת – היא מבקשת טילון. אבא ואמא שנמצאים לידה ויודעים עד כמה היא אוהבת טילון מתמהמהים בשיחה עם המוכר, והילדה מרוגשת עד אין קץ, מדמיינת כבר את טעם הוניל והפקאן על לשונה. כשהמוכר סוף סוף מתכופף הוא שולף שני טילונים מהמקרר ומושיט אותם לאבא. אבא מושיט טילון אחד לאמא, ואת הטילון השני לוקח לעצמו, וכך חולפים ההורים על פני הילדה, עם הטילונים בידם והולכים הביתה. הילדה נשארת המומה ופגועה מאחור.

לטענת שי אור, מקרה כמו בסיפור קרה לכל אחד ואחת מאיתנו, כולנו עמדנו שם ליד האוטו גלידה, תמימים, חשופים, תלויים ובוטחים לחלוטין בהורינו. שרויים בידיעה עמוקה שהם מקשיבים לנו, שהם רוצים להבין מה אנחנו מבקשים, שהם רוצים להיענות לנו, שהם בצד שלנו, שאנחנו לא לבד. עמדנו שם, חיכינו, התרגשנו, אותתנו בכל דרך אפשרית ובסוף ויתרנו. משהו בפנים כבה. ברגעים מכוננים אלה בילדותנו, שכמעט אף אחד מאיתנו לא זוכר במדיוק, התעצבה תפיסת עולמנו. ויתרנו שם לא על טילון כי אם על אחד משבעת אבות המזון של רוחנו, של אנושיותנו. מזון שרק מהורינו יכלו לקבל באותן שנים ולכן מהם ביקשנו אותו שוב ושוב ושוב. עד שהגיע הרגע שהפסקנו כי כבר יותר כאב לנו לבקש מלוותר.

בקריאת משפט זה ממש נצבט לי הלב. ההכרה וההבנה שזה כל כך נכון לא רק לגבי עצמי אלא לגבי עוד לא מעט אנשים שאני מכירה את סיפור החיים שלהם קצת יותר מקרוב. לצערי, מעטים (אך קיימים) האנשים שאני יכולה להגיד שמההיכרות שלי איתם ייתכן והם לא חוו את האוטו גלידה בשום צורה. עכשיו, אם יורשה לי לומר בתור פולניה (אף אחד לא להיפגע בבקשה, זוהי חוויתי הסובייקטיבית בלבד ואני מודעת לזה שאי אפשר לעשות הכללות ותמיד יש יוצאים מן הכלל) תחושתי היא שדווקא בקרב עדות המזרח היותר חמות ואוהבות ילדים חווים פחות את סיטואציות האוטו גלידה. במשפחות פולניות דוגמת זאת בה גדלתי אני, השיפוט והביקורת הן דרך חיים וחוויות אוטו גלידה רבות נצברות במהלך שנות הילדות.

לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הייתי אמא טובה, תומכת, שמעניקה לילדיה את הכי טוב שהיא יכולה עם מה שיש בידיה. אבל היו רגעים לא מעטים שבהם הייאוש, התסכול ובעיקר העייפות התגברו על כל זה אל מול ילד מנדנד או חופר…… התגובה הכועסת הצליחה לחמוק לה מבין כל המסננים שהצבתי לי במח ופרצה החוצה בכעס בלתי נשלט שהיה מופנה אל הילד/ה.
כבר מקריאת העמודים הראשונים בספר הבנתי שעלי לשנות את הגישה. קמתי למחרת בבוקר עם גישה חדשה ומיד הרגשתי בשינוי אצל הילדים. בזכות ההקשבה האמיתית ונטולת רעשי הרקע לילד/ה, בזכות  ההבנה מהן בקשות העומק שלו/ה, וההיענות להם, מערכת היחסים שלי עם ילדי (ובעיקר עם בתי) עברה פאזה. אני מרגישה שאני מתנהלת עם הילדים בצורה הרבה יותר סבלנית ורגועה, החיים בבית מתנהלים רוב הזמן על מי מנוחות ויש לי תקשורת יותר טובה עם הילדים שלי.

קריאת הספר "הורות כמעשה ניסים" עזרה לי גם להבין בצורה טובה יותר את הילדות שלי ואת ההורות של ההורים שלי. היא עזרה לי להתבונן בילדות שלי מתוך עיניים של הורה, ולהבין יותר לעומק את המקום בו עמדו ההורים שלי מולי ואיך עמדתי אני מולם. התובנות הללו, גם הן, מסייעות לי לקבל את עצמי יותר, לאהוב את עצמי יותר ולאפשר לעצמי לאהוב את משפחתי יותר.

אז החומר ששי הבטיח הוא אכן חומר טוב. בלי מרכאות, הכי אמיתי שאפשר…… בלב שלם אני מודה (מלשון הודיה יותר מאשר מלשון הודאה) על כך שהספר הזה שינה לי את החיים בצורה הכי טובה שאפשר ואני שמחה לעזור בהפצת הבשורה אותה הוא מביא.זה ספר משובח ומקורי המביא רעיון מהפכני שמתאים לרובינו כישראלים כמו כפפה ליד!!!!! כמובן שיש כאלה שלא יתחברו, ולכן אני ממליצה לשוטט מעט באתר של "בדיוק" ולראות אם אתם מתחברים לתפיסה לפני שאתם רוכשים לכם עותק. את הספר ניתן לרכוש דרך האתר בלבד.

http://www.bidyuk.co.il/

כל הזכויות לרעיונות הכתובים במאמר זה שמורות לשי אור 2014. חלקים מהכתוב לעיל הוצאו ישירות או בתמצות מהספר "הורות כמעשה ניסים", מתוך מטרה "להפיץ את הבשורה" של שי אור בקרב אוכלוסיית הישראלים באוסטרליה ובאישורו.
חשוב לי עם זאת להזכיר שקריאה בלבד של ספר לא יכולה לשנות לכם את החיים. מי שצריך להביא את השינוי בפועל הוא אתם כהורים, אתם צריכים לבצע את הבחירה המודעת ליישם את התובנות שכתובות בספר אל תוך חייכם ואז לקצור את הפירות. הבחירה היא בידיכם – כמו שכתבתי בבלוג הקודם: אתם הבמאים של הסרט

_____________________________________________________________________

מאת יואב כהן-מלמד מבלוג "תחתית החבית"

אתם רבים ומתווכחים עם הילדים 200 פעמים ביום ולמחרת שוב זה קורה? מרימים את העיניים לשמיים ומתפללים לנס? כנראה שמשהו פה לא עובד. היו אתם הנס.

ילדים זה שמחה ובעיקר מאתגר. מצבי הקושי שאיתם אני (ואפרת) מתמודדים מצמיחים לנו קרניים. אנחנו הורים בוגרים, אנחנו קוראים המון כתבות וספרים בנושא, מנסים כל פעם גישה אחרת. בפועל, פה ושם זה משתפר, אבל המקרים חוזרים על עצמם. משהו כאן לא מסתדר. משהו בסיסי ועמוק אומר לנו שזו לא הדרך אבל אנחנו לא מצליחים לזהות את שורש המאבק. אני מניח שגם לכם זה קרה יותר מפעם אחת. אם הדבר חוזר על עצמו כל יום, כנראה שמשהו לא עובד. צריך לשנות גישה ב-180 מעלות.

לאחרונה נחשפתי לספר מרתק ובעיקר מאתגר, על הורות. מרתק כי הספר שונה מכל הספרים הרבים שקראתי בנושא הורות. לספר קוראים "הורות במעשה ניסים/ שי אור". סקירה מרתקת על הספר (בו חלקים ממנו מובאים כאן כי הם פשוט טובים), תוכלו למצוא כאן. מאתגר, כי הפוקוס בכלל לא על הילד ו"איך 'נכון' לתפעל אותו" אלא הפוקוס הוא על ההורה. ולמה הוא כ"כ מיוחד? פשוט כי הוא לא מתיימר להיות ספר הורות או ספר הדרכה.

הקושי/הקרייסס הוא שפה

"קושי לא נועד שיפתרו אותו אלא כדי שיקשיבו לו" (עמוד 75). קושי – התנהגות לא רצויה לנו מצד הילד – הוא לא פינוק ולא ביטוי של "ילד מעצבן"/נודניק. קושי מבקש שיכילו אותו ויקשיבו לו. כל איתות וקושי שהילד מייצר הנו איתות להורה, על אי מילוי אחת מ-7 בקשות העומק של הילדים שלנו, שחתמנו עליהם בחוזה הבלתי כתוב כשהפכנו להיות הורים. יכול להיות שהבקשה לא נענית ברובד הגלוי – באופן שבו אנו מתנהלים עם ילדינו, או ברובד הסמוי – באופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו בהתאם לאמונות הסמויות שלנו המגבילות אותנו.


שבע בקשות העומק של ילדינו

  1. הבקשה לביטחון – להרגיש בבית, תחושה של בית בעולם. להרגיש שמכילים אותי כמו שאני ללא תנאי
  2. הבקשה לחופש ההנאה – החופש לחוות משחק, שמחת חיים, תשוקה
  3. הבקשה לייחודיות – להרגיש את הייחודיות שבי, שאני נפלא/ה בדיוק כמו שאני
  4. הבקשה לקירבה – לחוש קרבה, אינטימיות , פתיחות ופגיעות
  5. הבקשה לחופש הביטוי – שיקבלו אותי בדיוק כפי שאני עם כל מה שיוצא ממני החוצה אל העולם
  6. הבקשה לחופש המחשבה – הזכות לעוף על כנפי הדמיון, להמציא, לחלום
  7. הבקשה לחופש ההוויה – להרגיש אלוהים. להרגיש הכרת תודה על עצם קיומנו, את הקדושה שבי ובכל מה שסביבי.

הילד מנדנד? זה טוב!

נזכרתי בציטוט הזה כשקראתי על 3 השלבים בהם הילדים שלנו מבקשים את מילוי הצורך:

  1. שלב הבקשה – הילד שלנו מצפה שנענה לבקשה שלו, ורק מזכיר לנו בעדינות ש"נחזור למסלול". זה יכול להתבטא במחלה קלה, קשיי הירדמות או קושי קל אחר. לרוב זהו שלב שאנחנו לא שמים לב לבקשה ולכן לא נענים אליה.
  2. שלב הדרישה – כאשר באופן עקבי איננו נענים לבקשת העומק הילד עובר לשלב הדרישה ע"י התנהגות שמשבשת את מסלול חיינו הרגיל ולא מאפשרת לנו להמשיך ללא התייחסות לבעיה. זה יכול להתבטא באלימות, תוקפנות כלפי אח או אחות, חוסר השתלבות בגן/בית ספר, מחלה כרונית ועוד. כאן מגיע שלב ההתבוננות: מה הילד בעצם מבקש ממני? איזו בקשת עומק לא נענית כרגע?
    ילד שמחולל קושי הוא סיבה לגאווה (95) זה אומר שהוא בשלב הדרישה  ולפני שלב הוויתור. הם עדיין מאמינים באהבה שלנו ולכן "מציקים". כאן נכנס הציטוט לפעולה. צריך להודות על הסיטואציה. כן אני בטוח שזה לא קל אבל שווה להכניס את האמרה הזו לראש. 
  3. שלב הוויתור – אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יגיעו לשלב הזה. זהו שלב בו הם מוותרים על אותה בקשת עומק ו"יפסיקו לנדנד לנו" לגביה. הם יסחבו את אי מילויה לכל חייהם. פה איבדנו אותם.

לא רק שיש 7 בקשות עומק אלא שהקשיים הם גם איתות שלהם אלינו ההורים על כך שאחת משבע הבקשות לא נענו עם….הורינו! כלומר הספר הזה גורם לך לחריש פנימי עמוק: בקשר ובהתנהגות שלך כלפי ילדיך וגם בקשר שלך עם הוריך. הספר מזמין אותנו להתבונן באמונות ובדפוסים הנסתרים שלנו שגורמים לנו לתסכול ולקושי. הכותב מזמין אותנו לעצור ולהקשיב באמת – להקשיב לילדינו ולעצמנו.

 

דוגמא להמחשה מהספר (עמוד 141-145):
מקרה של ילדה בת שמונה שכל בגד מציק לה ולוקח לה שעות להתלבש כל בוקר. אמא שלה הסכימה לעצור ולהקשיב – מה הילדה שלי באמת מבקשת כשהיא עושה את סצנות הבוקר האלה? יחד עם שי, היא הגיעה למסקנה שמדובר בבקשה השנייה – הבקשה להנאה, חושניות, משחקיות. היא גילתה שהיא עצמה מסתובבת בעולם כמו "פקידה אפרורית", מסתירה את יופייה ואת נשיותה, נרתעת ממגע. היא זיהתה את המקום בילדותה שבו נחרטה בתוכה האמונה ש"כשאני חשופה, קרובה ומושכת – אני נפגעת". ברגע שהיא זיהתה את הבקשה ואת האמונות המפעילות אותה, התחיל תהליך הריפוי – הן ברובד הגלוי, ביחס שלה לילדתה ובהתפעלות שלה ממנה – והן ברובד הסמוי, ביחס שלה לעצמה ובשינויים שחלו בהרגלי הלבוש שלה ובאהבתה לגופה ולנשיותה. כתוצאה מהתהליך הזה, סצנות הבוקר נפסקו לחלוטין ושינויים חיוביים נוספים הופיעו בחיי הילדה ואמה.

הילד ממשיך לנדנד? 4 צעדים לטיפול בקושי שחוזר על עצמו

  1. הכלה – עוצרים הכל. ללא שפיטה וללא הדחף להבין או לשנות.
  2. התבוננות– לראות את בקשת העומק.
  3. הסכמה להיענות – בעיקר מבפנים אצלנו ונותנים לילד לבטא את האמת והקושי כאן ועכשיו
  4. הרחבה – מחוללים שינוי ביחס שלנו לילד (ערוץ העשייה) ועם עצמנו פנימה (ערוץ ההוויה)

זהו בגדול. זה מורכב, זה 411 עמודים. זה בעיקר עמוק. תוכלו לקנות אותו, כאן.
זהו ספר חובה לכל הורה. באמת. הוא שונה מכל מה שקראתם עד היום ולו מהעובדה שהוא גורם לך לעבוד על עצמך, על התגובות שלך. הוא מבקש ממך לעצור ולהקשיב. כן, זה קשה ונראה בלתי אפשרי לפעמים אבל זה נחוץ. אתמול היו לי שני מקרה קושי ביום אחד (!) והצלחתי לעצור ולהקשיב לילד שלי (אבל זה בפוסט הבא)

הקושי נפרם מעצמו….

_____________________________________________________________________