מי באמת כתב את עשרת הדיברות?

טוב ברור שאין לי מושג. אבל מי שזה לא יהיה יש כמה דברים שאני יודע עליו  בוודאות.
אני יודע את זה לפי הדיבר החמישי  שאומר  "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ…"

א. הוא לא פגש הרבה ילדים קטנים.
כאלה שעוד לא ויתרו. אם היה פוגש אותם מקרוב היה רואה שהם תמיד תמיד תמיד מכבדים את אבא ואמא שלהם. היה רואה את ההתרגשות שאוחזת בילדון בן ארבע כששומע את הצעדים
של אבא שתכף נכנס, היה רואה את אינסוף הדרכים שבהם מנסה הילדה בת השש
למצוא חן בעיני אמא שלה העסוקה כל כך.
היה רואה שאין בעולם מערכת יחסים שבה יש כל כך הרבה כבוד והערכה ובדרך כלל אפילו הערצה.

ב. הוא לא כל כך מכבד ילדים קטנים. 
אם היה מכבד אותם היה מבין בעצמו שאם נאלצו להפסיק לכבד את אמא ואבא שלהם,
יש לזה סיבה ממש טובה. כי לכבד או להעריץ את אמא ואבא זה חומר כל כך מזין ומעצים לילד שאם ויתר עליו והתחיל לזלזל – זה אף פעם לא בגלל ש"סטה מדרך הישר".

ג. הוא לא חשב על הילדים הקטנים כשכתב את הדיברות. 
אם היה חושב עליהם, היה כותב בדיבר החמישי " היה רגיש וקשוב לילדייך …." זה כל כך פשוט. כל מי שפוגש באמת ילדים קטנים (שעוד לא ויתרו) ומכבד אותם, יודע כמה קל להם לכבד את מי שרגיש וקשוב אליהם. באיזו מהירות הם חוזרים לכבד את מי שמפסיק לדרוש שיכבדו אותו. את מי  שמכבד את עצמו וקשוב אליהם.

ילדים שמקשיבים לעומק שלהם, פשוט ממשיכים לכבד את הוריהם גם בגיל עשר וגם בגיל שלושים. הם לא זקוקים כבר ל: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ…" הרי אין עונג גדול מלכבד את מי שאוהב אותך ומקשיב לך.

ברגעים שבהם אני מרשה לעצמי להיות הילד התמים והבוטח שאני, זה שמאמין שהכל אפשרי (וי על בקשה ששית) – אני מביט עשר שנים קדימה ומדמיין שיחה בין שני גברים. שני אבאים שיצאו להפסקת אוכל מהעבודה שלהם.
דני אומר ליוסי " אתמול הבנתי שכשעידן מפריע בשיעורים ומתחצף אליי והורס לנו את הטיול בשבת זה רק בגלל שהוא מבקש קירבה. ואתה יודע, איך שהבנתי את זה הפסקתי לכעוס עליו. אתה לא מאמין כמה בודד ומנותק אני הרגשתי עם ההורים שלי, זה מה שנזכרתי אתמול…כשעידן שוב צעק על האחות שלו בארוחת ערב, כאב לי. באתי בשקט, הסתכלתי לו בעיניים, הוא מייד הרגיש שאני רואה אותו באמת. כל הערב השתנה…"

ואני מדמיין שיחות כאלה בכל מקום. שיחות שגרתיות של הורים מכל הסוגים שמדברים על בקשות העומק של ילדיהם ושל עצמם. מתרגשים מהשפה החדשה הזאת, שבה הורות זה לא " לספק צרכים" וגם לא " להקנות גבולות" או  "לתת חיזוקים חיוביים" אלא מפגש עמוק ומלא הפתעות סביב מה שבאמת חשוב בחיים.
למשל קירבה אמיתית ופשוטה עם מי שיקר לנו.
או חופש לחיות במלאות את היחודיות שלנו.
או הזכות להרגיש בבית גם כשקשה לנו.

אני מרשה לעצמי לחשוב שהשפה החדשה הזאת מרגשת אותך.
אני מאמין שגם תמונת העתיד שתיארתי משמחת אותך.
(תאר/י לעצמך! ? הורות שהיא הקשבה לעומק – כתופעה נורמטיבית…)


Comments

מי באמת כתב את עשרת הדיברות? — תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *